ביקורת מופע- יובל דור:שירים וסיפורים מדור לדור.

להקת הכל עובר חביבי כבר לא פעילה הרבה שנים (התפרקה ב2002) ולכן היא מוכרת בעיקר לקהל הוותיק יותר.

חבריה הבולטים היו במשך השנים שלומית אהרון, יובל דור, עמי מנדלמן, וקיקי רוטשטיין.

ולכן כשהוזמנתי להופעה של יובל דור לא היה לי למה לצפות, מה גם שלא ידעתי שיובל מופיע לבד.

ההופעה היתה בתיאטרון חולון , ונקראה שירים וסיפורים מדור לדור.

הקהל היה מבוגר באופן יחסי ולאט לאט התברר שמדובר בקהל חולוני מובהק שכלל אפילו מורות לשעבר של יובל...

יובל עלה לבמה כשהוא מלווה בתפאורה מינימלית וגיטרה אקוסטית, ושר את שירי ארץ ישראל היפה תוך שהוא מלווה את השירים בסיפורים על העיר חולון שמלפני יובל שנים, סיפורים שהשתלבו במידרשי חז"ל מהמקורות, מוקדמים יותר ומאוחרים יותר, שילב נושאים שקשורים לחיבור בין הורים וילדים, בקשר הזוגי ורעיונות לביטויים ומילים בעברית שהשתלבו בסיפורים.

הדגש היה על תקשורת בינו לקהל שהגיב בצורה חיובית מאוד והתמסר ליובל לקולו העמוק והמלטף...

יובל העביר את הקהל מסע בתחנות יצירתו: סיפר על ילדותו בחולון, ההופעות שהיו לו עם הכל עובר חביבי, דרך האירוויזיון, שר שירים שהלחין עם רחל שפירא, נעמי שמר, אריק איינשטיין ועוד.

הקהל שכאמור היה בעיקרו קהל ביתי אוהד שיתף פעולה ובסוף ההופעה נשאר לדבר עם יובל במשך זמן רב.

סיכום:

הופעה מפתיעה מאוד- וחבל שיובל דור לא נחשף יותר לקהלים צעירים יותר יש לו הרבה מאוד חוכמה שכבר לא רואים במחוזותינו.

בסופו של יום: זה מה שיש... זה מה שיש.. שב איתנו כאן.

מומלץ מאוד!!!

ביקורת סרט: המרכיב הסודי

גילוי נאות (1): אני מכיר את אורי מזרחי.

ואני חושב שמדובר בבחור מדהים וכשרוני. יזם שמשלב ראיה חברתית עם עסקית בצורה לא רגילה.
באופן כללי אין הרבה אנשים כמו אורי אבל גם גלגול החיים של אורי לא שגרתי.
ואולי זה מה שהפך את אורי לאדם כל כך מיוחד וכשרוני.

ולכן מצד אחד מאוד הופתעתי מהסרט של אורי ושאר המשתתפים אבל מצד שני זה לא היה צריך להפתיע אותי.

אבל כן הפתיעו אותי העומקים והחשיפה שאליהם הגיעו אורי ונטע ושאר המשתתפים בסרט.

גילוי נאות (2): אני מת על סרטי מסעות.

אחד הטובים שבהם הוא כמובן סיפור פשוט- על האמריקאי המבוגר שנוסע על מכסחת דשא לפגוש את אחיו שלא פגש כמה שנים טובות ושמע שהוא חולה, בדרך הוא נוסע דרך 3 מדינות בארה"ב, ופוגש שלל דמיויות אמריקאיות...

ואז נתקלתי ב"מתכון הסודי".

"המרכיב הסודי" - הוא סרט מהז'אנר הזה.

עם חיבור ישראלי להודו ועוד טוויסטים בעלילה.

בסיס העלילה הוא נסיעה של אורי ונטע- שותפים במסעדת "24 רופי" שבדרום תל אביב לגלות את "המרכיב הסודי" באוכל ההודי.

המסע מתחיל כמעט מיד להסתבך כשמתברר שהמרכיב הסודי הוא בכלל א באוכל אלא במסע שעוברים החברים בסרט תוך גילוי וחשיפה עצמית שלא תוכננו (לפחות לא למראית עין).

אני מכיר אות אורי ממסגרת אחרת ואת צורת החשיבה המקורית שלו- ובראיה לאחור - אי אפשר היה לצפות מאורי לקבל סרט אחר.

(אני מתייחס לאורי כי אותו מכיר אישית אותו אבל זה נכון, כנראה, גם לשאר המשתתפים בסרט. אחרת אי אפשר להסביר את הדינמיקה המתפתלת ומשתנה שבסרט)

הסרט מתחיל בנקודה אחת ועובר דרך כמה קווים מקבילים (הגילויים האישיים של חברי הסרט) לנקודה אחרת.

והיופי שבסרט הוא במעבר ובחשיפה האישיים שעוברים הגיבורים כל אחד בנקודות הרגישות שלו. אני כמעט משוכנע שהם לא התכוונו לזה- לפחות לא כל המשתתפים הבסרט לא הגיעו לשם בכוונה ראשונית שכזו.
חשוב לציין שהסרט כנראה לא היה יוצא כמו שהוא - אם היה מדובר במקום אחר- במדינה אחרת.
רק בהודו אתה מתחיל משהו, מסע, טיול, לא משנה מה, ולא יודע בשום אופן- איך תסיים אותו.
הודו כמו הודו. 
מדהימה, משעשעת, מרגשת ותופסת אותך כמו ששום מדינה אחרת לא יכולה.

לפני הסרט הופיעה ליאורה עובדיה- זמרת ישראלית שלמדה ועבדה בהודו ושמגייסת כסף להפקת אלבום ראשון. 
גם זה משתלב עם שאר העשייה של אורי- חברתי, עיסקי, יזמי.

כל זה משתלב (לפחות מבחינתי) בכמה סרטים הודיים שהצליחו להבקיע את תדמית "הבוליווד" ולהוציא סרטים מרגשים, לא שיגרתיים ומעניינים שמצולמים בצורה מפתיעה (- ללא ריקודים מגוכחים, שירים הודו-רומנטיים, וגרוטסקיות מעושה).
אני מתכוון לסרטים מהסוג של נער החידות ממומבי, חיי פיי, מלון מריגולד האקזוטי, ועכשיו הסרט של אורי שמציג את הודו באור אחר לחלוטין. 

ועוד מילה קטנה לאורי:

בסרט, אומרים הרבה אנשים, רובם חכמים ומלומדים מהו המרכיב הסודי שלהם.
בשבילי, אחרי הסרט, אורי הוא המרכיב הסודי.
לראות ולקנא בכשרון.

סיכום: מבחינתי - הסרט הוא סרט השנה.
מומלץ בחום.

ביקורת מסעדה: סינטה - אשדוד

הגעתי למסעדה לצורך עסקי.

וישבתי שם עם שותפה עיסקית.

ולכן החלטנו אחרי הפגישה להשאר לארוחת צהרים.

לקחנו את העיסקיות (69 שקלים שכוללת לחם הבית עם מטבלים, מנה ראשונה, עיקרית + תוספת אחת, ושתיה קלה) ולהלן הרשמים:

לראשונות קיבלנו מבחר סלטים מצויינים.

הרגשתי שהם היו טריים ותובלו ביד טובה:

• סלט עגבניות וכוסברה ושום
• סלט חציפים פיקנטי
• סלט כרוב
• סלט סלק
• טחינה

הכל כאמור היה לא רע בכלל.

למנה ראשונה לקחתי סלט עלים שהפך להיות סוג של סטנדרט והגיע בצורת מבחר עלים, בצל סגול, וחצאי עגבניות שרי.

הסלט היה טרי ותובל בויניגרט.
בנוסף לקחנו מנת אסיאתית של פטריות בגריל, מוקפצות בצילי מתוק, בצל סגול ואגוזים (42 ש') - מנה מעולה.

פטריות בצילי מתוק

למנה עיקרית לקחתי שניצל עם ירקות מאודים.

השניצל היה מצויין- טרי וחם ופריך.

אני חייב לציין שבשלב הזה כבר הייתי שבע ורק דגמתי את הירקות המאודים.

לסיכום - מדובר בסה"כ במסעדה יפה מאוד, שנמצאת על הרצף שבין מסעדה לשיפודיה עם נטיה חזקה למסעדה, וכשמדובר בעיסקית - המסעדה מתגלית כמשתלמת ביותר כארוחה משתלמת הן מבחינת המחיר מול הטריות והאיכות של המנות.

אני אשקול בחיוב להגיע לשם גם בערב - כדי לראות את המצב אז.

ביקורת בית קפה: קפה מנספלד מוזיאון ישראל ירושלים

הגעתי לשם עם יורש העצר לתערוכת הורדוס- מה שנקרא בפי העם - תערוכה של פעם ב2000.

הביקורות ששמעתי מאנשים אחרים היתה שזו תערוכה שחייבים לראות.

נו שויין - אם חייבים - אז חייבים.

העמסתי את עצמי ואת יורש העצר ונסענו לירושלים.

על התערוכה אכתוב בפוסט אחר.

על בית הקפה מנספלד- אכתוב עכשיו.

מדובר בקפה הנמצא בכניסה לתערוכות המוצגות במוזאון ישראל.

ומשכך- מדובר בבית קפה שיש לו קהל שבוי.

לא מדובר במוסד ירושלמי מוכר או ברשת בעלת סניפים רבים ולכן חשוב לכתוב על המקום.

מדובר בבית קפה שיש בו ויטרינה ובה מוצגים רוב מוצרי המזון שמוגשים בו.

אנחנו לקחנו כריך אבוקדו (28 שקלים), עוגה ללא גלוטן (32 שקלים), בירה שחורה (14 שקלים), ומיץ תפוזים בבקבוק (11 שקלים).

אני לא אכנס לטיב המוצרים והמנות אלא רק אתייחס לעבודה שמדובר במחירים גבוהים ומופרזים ללא כל סיבה.

קהל שבוי הוא לא סיבה לשחוט אותו במחירים לא סבירים לחלוטין.

כנראה שהבעלים של קפה מנספלד לא שמעו על המחאה החברתית או שזה לא כל כל מעניין אותם.

אחרת אין סיבה לעובדה שבקבוק תפוזים של פריגת יעלה יותר מ7-8 שקלים ואצלם הוא יקר בכ50%!!!

הם משלמים שכירות כמו כל אחד אחר- גם בחוץ משלמים שכירות והעלות של המוצרים די זהה.

אז למה?

אם אני אוסיף את העובדה שהכריך - לא היה מדהים ברמה כזו שתצדיק מחיר של 28 שקלים- די ברור שהעסקה פה לא משתלמת למבקרים בתערוכות.

העובדה שאין תחרות וזה המקום היחידי - די מסבירה את המצב.

כשאין תחרות- ואתה היחידי ואין ללקוחות לאן ללכת- אתה יכול לעשות מה שבא לך - כולל לגבות מחירים מופקעים.

וחבל שכך.

מדברים על תרבות כחלק משמעותי מחינוך, על הצרות של המוזיאונים שלא מצליחים להמשיך ולהתקיים - אבל לא מדברים על הבעיה העיקרית: המחירים שגובים בהם.

אם היו מוזילים את המחיר- אני משוכנע שאנשים רבים היו מגיעים למוזיאון וכל התחום היה נראה אחרת.

כי בנינו? לא מדובר בסמיתסוניאן או במוזיאון ברמה עולמית.

אז גם התצוגות קצת חלשות והמחירים גבוהים?

אף אחד שם בהנהלות לא מבין מה הבעייתיות בזה?

אז נכון - מצאו את מה שחושבים לארון הקבורה של הורדוס- אישיות שנויה במחלוקת בפני עצמה- ולא בטוח שזה באמת זה ובכל זאת - יצרו תערוכה לא רעה- למה למכור למבקרים בתערוכה כמו בקיוסקים שבחוף הים?

לא חבל?

בפעם הבאה- אני חושב שאביא אוכל מהבית או שאוכל לפני שנכנס.

סיכום:
שירות: טוב

נקיון: טוב

מחיר: גבוה מדי.

ביקורת תוכנית טלויזיה: ארץ נהדרת - העונה ה11

העונה ה11 נפתחה אתמול בקול ענות חלושה.

ההומור של ישראל היום לא מה שהיה פעם.

והטלנטים כבר לא מספקים את הסחורה.

הבדיחות טפלות ויבשושיות ברמה כזו שאפילו הבן שלי שהתמוגג מנחת ונהג להתפקע מצחוק מכל הגיג אינפנטילי שהחבורה הזו יצרה בעבר- ישב דקות ארוכות והמתין לפאנץ' שלא בא.

כמובן שיש כמה נקודות אור- ברלד שעדיין מצליח להעביר את רוח ההומור המטורף שלו בצורהח דה - גם אם זה בא על חשבון רני רהב, או יובל סמו שהטרוף הפנימי שלו צץ בכל פעם שהוא עושה דמויות מפוארות מהעבר של מדינת ישראל (ויסלח לי יצחק שמיר ז"ל) ועוד.

ובכל זאת, המובילים והוותיקים של התוכנית: איל קיציס, וטל פרידמן כבר ממש לא מספקים את הסחורה.

וצריך לחלק את זה ל2:
1. התרגלנו להומור שלהם והיום הוא כבר לא מצחיק בכלל.

מה שמעיד על הכשרון של החמישיה הקאמרית - שגם לאחר שנים רבות לאחר ירידת התוכנית עדיין מצליחים לספק את הסחורה - או שלא לדבר עם הגשש החיוור שמצחיקים אותנו למרות שאנחנו כבר יודעים מה הולך להיות הפאנץ...

2. הם התייבשו מבחינת היצירה האישית שלהם ולכן גם כשקיציס מביא את עלמה זק לחזק אותו בכותרות החדשות - זה די עלוב ("ריצפה") עד "פאתט"...

הכותבים של ארץ נהדרת לא מצליחים להביא חומרים איכותיים וחדשים.

וזו כבר בעיה.

הפתרון די ברור - להחליף את ה"מיובשים" שבהם לחומר חדש, ולהעלות נושאים חדשים לסטירה.

למחזר את "החבר" בנט בכל שבוע - לא יביא מזור לתוכנית הזו.

 הייתי מציע לקברניטי הערוץ , להחליף את איל קיציס, טל פרידמן, עלמה זק (מוכשרת אבל מספיק עם אותן דמויות יבשושיות), בשחקנים חדשים מהתחום, זה יזרים דם חדש ודמויות חדשות לתוכנית

חבל - בעבר הם היו תוכנית הדגל של הסטירה בארץ.  

ביקורת מסעדה: בורוכוב 88 רעננה

בורוכוב 88 רעננה היא מסעדה כשרה וניתן לראות זאת בעיקר לפי האוכלוסיה המגיעה לשם.

יש להםכשרות מהדרין של רבנות רעננה ומנהלים אותה שלושה גיסים נחמדים... (פגשתי אותם).

בקיצור התיישבנו לארוחה והוסבר לנו שארוחה עסקית כוללת מנה ראשונה ושתיה במחיר המנה העיקרית+12 שקלים.

לקחתי מרק עדשים חומות שהיה בסדר גמור.

המרק הכיל גם אטריות קמח שגרמו לו להיות ממלא ביותר. 

השותפה שלי לארוחה לקחה לה סלט ירוק שהתגלה כסלט עלים, עגבניות שרי ורוטב קל- אני חושב שזה היה סוג של ויניגרט.

לעיקרית לקחתי פוקצ'ינה חצילים (45 שקלים) שהתגלתה כפוקצה דקה ועגולה (כמו פיצה) ועליה הונחו חצילים וגבינת פיקורינו.

להפתעתי - חששתי מדובר בסוג של פיצה- הסתבר שהמנה היתה טעימה מאוד.

השותפה שלי לארוחה לקחה  פילה סלמון צלוי על תפוחי אדמה בתנור (79 שקלים) - שהגיעה והיתה מנה גדולה ויפה.

לטענת השותפה שלי- הדג היה מצויין.

לסיכום

האוכל היה בסדר גמור.

התמחור קצת גבוה מדי - עיסקית בצהרים של 91 שקלים (מנת הסלמון) נחשבת לגבוהה מדי גם בתל אביב ושם התחרות גבוהה הרבה יותר.

בקיצור- אם לוקחים את המנות הזולות יותר בתפריט- העיסקית משתלמת.

חניה- יש בסביבה

 מומלץ?

תלוי במנה. אבל בגדול לאוכלי כשר- מדובר במסעדה מצויינת עם תמחור שפוי יחסית.

ביקורת מופע: הפרוייקט של עידן רייכל - קונצרט חורף, האנגר 11 נמל תל אביב

נתחיל בחלקים היותר מהנים:
1. אין ספק שמדובר באמן ישראלי אולי מהמקוריים ביותר שקמו לנו פה בארץ.

2. מדובר גם באיש צוות מופלא שלא מפסיק לפרגן ולתת לאחרים את מרכז הבמה, תוך שהוא נמצא לא רחוק משם.

3. ככותב וכיוצר מוזיקה מדובר בלי ספק באחד האמנים הישראלים היותר פוריים שיש לנו.

בטח על רקע כל שאר האמנים שפועלים פה (מסוגו של אביב גפן, למשל) ושהצליח לפצח את הטעם הישראלי האולטימטיבי שכולל קהלים מכל הגוונים שמחוברים לסגנונות שונים אבל כולם מאוד אוהבים את החומרים שלו.

4. ההופעה שכוללת את רייכל ועוד 12 מוזיקאים ומלווים שונים, יוצרים חגיגה אפריקאית וים תיכונית מפתיעה.

כיון שמדובר בקונצרט חורף, חשבתי שמדובר במשהו אינטימי של רייכל על הפסנתר ותו לא.

אז זהו שממש לא.

רייכל ושער הצוות שעלה לבמה נתנו חגיגה וחאפלה אפריקאית ממדינות שונות (אתיופיה, זנזיבר, סנגל, פורטוגל, מרוקו, ועוד)

5. הצוות שליווה את רייכל ובשלבים מסויים אף הוביל את המופע היה מצויין וכלל את כברה קסאי, אילן דמתי, ומאיה אברהם שכבר נמצאת בחודש התשיעי ולמרות זאת נתנה הופעה מרגשת.

6. לאחר ההופעה נמכרו חולצות ודיסקים בדוכן ליד היציאה.

המחיר של החולצות היה שווה לכל נפש: 20 שקלים לחולצה.

לא שמדובר בחולצות של "לקוסט"- אבל הנה דוגמה למחיר סביר ועממי שמשאיר טעם טוב.

החלקים הפחות מהנים:
1. עמידה בזמנים.

אם מזמינים את הקהל לשעה 19:30 למה מתחילים בשעה 21:30?

תזמין ישר לשעה שבה אתה רוצה להתחיל וזהו- ממילא מדובר בשעות לחוצות בתנועה- אז למה לגרום לעומס מיותר?

2. הישיבה בהאנגר 11 היתה על כסאות לא ממש נוחים.

בהתחשב בכך שההופעה ארכה יותר משעתיים - זה היה סוג של עינוי מסויים.

3. מחיר כרטיס של 240 שקלים הוא קצת מופקע.

אני מבין את הצורך של רייכל לעבוד פחות ולהרוויח יותר אבל יש הופעות לא פחות טובות בפחות מחצי המחיר.

ודווקא בגלל הזיהוי שלו כאמן כלל ישראלי זה בטוח מונע מקהלים רבים אחרים להגיע להופעות שלו.

4. רוב הקהל בא לראות את עידן רייכל שר את השירים היפים שלו.

בפועל החלק שלו היה פחות משליש.

שאר הזמן היה הופעה של הזמרים שליוו אותו כברה קסאי, אילן דמתי, מאיה אברהם, ועוד זמר אתיופי שאני לא מכיר אבל היה בעל נוכחות על הבמה.

גם השירים של רייכל היו קצרצרים.

מצד שני השירים ש"יובאו" ממדינות אפריקה היו ארוכים במיוחד...

ככה שזה היה החלק הרבה פחות נחמד בקונצרט הזה

מצד שלישי

לרייכל יש יכולת מדהימה לקחת משהו ממוחזר ללהפוך אותו למרגש, לדוגמה הדואט שניהל עם אילן דמתי שהוריו חרשים.

מצד שני הכנסת השירים החדשים שלו מהאלבום החדש- רבע לשש, גרמה לחלק לא קטן של ההופעה ליות מיוחדת משהו.

בקיצור- בכפוף לדברים הפחות נעימים- ההופעה היתה טובה מאוד.

מומלץ בחום.