יום ראשון, 18 באוקטובר 2015

ביקורת מסעדה: דיקסי תל אביב

הביקורת הזו תהיה שונה מהרגילות.
למה? מכמה סיבות.
דיקסי היא מסעדה שיש לי מקום חם מאוד בלב עבורה. אמיתי גמרי.
אכלתי בה הרבה פעמים בעבר וכיון שבשנים האחרונות אני לא גר באיזור, נוצר מצב שהרבה מאוד זמן לא הזדמן לי ללכת לשם.
הזכרונות שלי נוגעים לחברת סטארטאפ שעבדתי בה באיזור ומי שנשאר לעבוד אחרי השעה 23:00  היה זכאי להזמין לעצמו ארוחת המבורגר מדיקסי.
כיון שאז הייתי צעיר הרבה יותר ורווק- אכלתי שם לא מעט פעמים והזמנתי משם לא מעט פעמים - ותמיד הייתי מרוצה.

השבוע החלטנו ללכת לשם.
הזמנתי מקומות כבר ביום ראשון לשבת - מה שבטוח בטוח.
אני צריך להגיד משהו- חיים כהן יסד פני כ20 שנה מסעדה מצויינת שבוודאות השפיעה על מקומות ומוסדות אכילה אחרים. בוודאות. ולכן ההערות שאני מעלה פה די מפתיעות אותי - אני משוכנע שהן יכלו להמנע ולחסוך לנו את עוגמת הנפש.
ומכאן הגעתי למסקנה שאני לא בטוח שחיים כהן ("המאמי הלאומי") מגיע לשם באופן קבוע - ואם הוא כן מגיע - אני מאוד אופתע.

לגופו של עניין - נתקלתי (לראשונה) בשתי בעיות מהותיות במסעדה.
1. מנה אחת היתה ממש לא טעימה לחברה שלנו שהזמינה אותה (כריך אנטריקוט). מדובר בחברה שגרה בעברה 8 שנים בצרפת, ופיתחה טעם איכותי כתוצאה מאכילה בהרבה מסעדות איכותיות שצרפת התברכה בהם.

2. העניין השני הוא המתנה מעצבנת של 40!!!! דקות למנות העיקרית. וזה לאחר שהערנו למלצרים מספר פעמים...!!

את עניין הטעם אני יכול לפתור באיזשהיא צורה - ולא נכנס לזה.
עניין ההמתנה מאוד מפריע לי  (ואני חייב לציין כבר עכשיו שקיבלנו פיצוי הוגן לעניין ובכל זאת).
המסעדה עובדת כמו מכונה משומנת הרבה זמן, בכל זאת, מסעדה פעילה בצורה מופתית 24 שעות ביממה כל כך הרבה שנים- זה משהו שממש לא אמור לקרות בו.
 אז נכון - קיבלנו 2 מנות אחרונות חינם כפיצוי.
אבל ההרגשה הרעה שקיבלנו כשיצאנו משם - נשארה לנו הרבה זמן אחרי שיצאנו משם.

אני יודע חלקכם יגיד - מה הוא מזיין את השכל? קיבל פיצוי לא?
אז זהו שדיקסי מציגה וממתגת את עצמה כדיינר אמריקאי.
ואנחנו הגענו רעבים וההזמנות שלנו ממש לא היו מנות "מורכבות"- ברובם המבורגרים.
גם לא היינו הרבה - בסך הכל 4 אנשים...

אני מודה: מאוד יכול להיות שהעובדה שהגענו רעבים ומורעבים גרמה לעצבנות הקיבה שלנו...
ועדיין- בשביל 2 המבורגרים, כריך ומנת פרגיות- לא צריך יום בישולים ארוך מדי...

יום שלישי, 6 באוקטובר 2015

ביקורת סרט: אפס ביחסי ציבור

באופן כללי, חוץ מסרטי בורקס ו"גבעת חלפון אינה עונה" - אני לא אוהב סרטים ישראלים.
אם תפשפשו בארכיון של הבלוג הזה- תגלו כמה סרטים ישראלים - בעיקר קטנים מאוד - שכן ראיתי וכתבתי עליהם ביקורות שונות.
בשנים האחרונות- כשראיתי שרובם של הסרטים הישראלים עוסקים בסכסוך הישראלי ערבי ומציגים בעיקר את הצד הפלסטיני כצודק ואת הישראלים כקלגסים מרושעים- חדלתי מלתמוך בקולנוע הישראלי.
אני גם מתעצבן בכל פעם שמשרד החינוך מתקצב סרטים מכספי משלם הישראלי ומגלה לאחר מכן שעבדו עליו ויצרו סרט אנטישמי שמציג את הצד הישראלי כזבלים ברבריים ראו מקרים רבים מהסוג הזה והדוגמה הבולטת היא "עג'מי" ...



ולכן כשראיתי את הסרט הזה - וראיתי מי מככבת בו - דאנה איבגי - הייתי די חשדן. (פרמו: לא התבדתי)...

אפס ביחסי אנוש הוא סרט קולנוע ישראלי מסוג קומדיה שחורה משנת 2014 בכיכובן של דאנה איבגי, נלי תגר ושני קליין.
את הסרט כתבה וביימה טליה לביא.
הסרט מבוסס על "חיילת בודדה", סרט קצר של לביא מ-2006, גם הוא בכיכובה של איבגי.
אני מבין שההייפ סביב הסרט הוא השתתפותה של איבגי אבל כמו ששמתי לב לאבא שלה- הוא לא משחק- הוא ככה.
גם היא כנראה.
הוא בטח אמר לה "תהיי טבעית" - ככה היא שיחקה וככה היא יצאה.
לא ממש התרגשתי מהמשחק שלה.
דווקא נלי תגר היתה הרבה יותר טובה.



בכל אופן הסרט מתאר את משרד השלילשות בבסיס שיזפון ומחולק לכמה חלקים
סיפור א': המחליפה
סיפור ב': הבתולה
סיפור ג': המפקדת

עלילת הסרט היתה אמורה להציג מנקודת מבט אנושית את חייהן של אלפי נשים בישראל שהיו בתפקידים שונים בשלישות או ביחידות אחרות של המפקדות האחרות של צה"ל.
בפועל הסיפורים מופרכים, חסרי בסיס מציאותי (או לפחות ככה אני מקווה - כי אחרת אנחנו בבעיה אמיתית...) ולטעמי גם לא כל כך מצחיקים...

כמובן שהסרט זכה בכל מיני פרסים של כל מיני גורמים שלא מכירים את ישראל אבל אני מעריך שהנסיון לייצר משהו בסגנון של גבעת חלפון של שנת 2014- לטעמי נכשלה.
החלקים הקומיים מאולצים, לא מצליחים ולא נראים זורמים לטעמי.
אז נכון, הסרט זכה בפסטיבל הסרטים טרייבקה בפרס הסרט הטוב ביותר, והבמאית קיבלה את פרס הבמאית המצטיינת ע"ש נורה אפרון.
 הסרט עלה לאקרנים בבתי הקולנוע בישראל ביוני 2014.
ב-21/09.2015 זכה בשישה פרסי אופיר: לתסריט ולבימוי (טליה לביא), לשחקנית הראשית (דאנה איבגי), לעריכה (אריק להב ליבוביץ), למוזיקה המקורית (רן בגנו), ולליהוק הטוב ביותר (אורית אזולאי). 
ב-13/10/2014 זכה בפרס תא המבקרים לסרט הישראלי הטוב של אותה שנה.

אבל אנחנו כבר יודעים מה שווים הפרסים של פרסי אופיר...
קדחת לתחת.

לסיכום:הסרט הוא בדיוק מה שחשבתי -  לא משהו.
עוד סרט ישראלי לא מדהים.


ביקורת מסעדה: עזבה, כפר ראמה

הרבה פעמים עברתי בכביש הזה ורציתי להכנס למסעדה הזו- ששמעתי עליה שהיא נחשבת למסעדה ערבית/פלסטינית אותנטית.
רציתי להבין מה זה אותנטי.
הרי יש עשרות אם לא מאות מסעדות מזרחיות/ערביות שמגישות את המאזטים בהתחלה ואחר כך מנות בשר למיניהן.
יש כמובן גם את רשת מסעדות אלבאבור, ודיאנה בנצרת...
בקיצור רציתי להבין מה זה מסעדה ערבית/פלסטינית אותנטית...

יש גם כמה מבקרים שהיו שם והיללו אותה (אני מנחש שזה בעיקר בגלל שהם שמאלנים כמו ניב גלבוע שחושב שאם הוא מגיע למסעדה ערבית- קודם כל הוא צריך לרייר חצי שעה ואז לכתוב מה ואיך היה - והכל כמובן מדהים בשבילו...).

ולכן נכנסתי ואלו הרשמים שלי:
המקום נקרא על שם מקום שנמצא בכל כפר ערבי, בקצהו. שם נמצאים כדי לשמור על השדות.
המסעדה עצמה היא סוג של מבנה ערבי: בית קטן, שהוסיפו לו טלאי על גבי טלאי עוד חדרים.
המקום לא הכי נקי אבל בעיקר בשל העובדה שמדובר במבנה ישן. בקיצור קצת "איבוק" לא יזיק למקום.

המלצרים שהבנתי שהם ילדיו של בעל המקום, פיתחו את הפרופסיה של התעלמות ממבטי הסועדים לסוג של אומנות/מקצוענות... כל הנסיונות שלנו לקבל שירות או דברים שכבר הזמנו ולא הגיעו או לא סופקו... יש בעניין הזה הרבה מאוד מקום לשיפור.

המנות העיקריות 
לראשונות הזמנו סלט ירקות (20 שקלים) שהיה טעים וטרי מאוד.
לאבנה עיזים (30 שקלים) - 3 כדורי גבינת לבנה דחוסה שרבצו בתוך שמן זית - הגבינה היתה דחוסה וטעימה.
כרובית עם טחינה (20 שקלים) מבחינתי- המנה הטעימה ביותר מהראשונות - כרובית אפוייה בתנות ועליה טחינה.
עם המנות הראשונות קיבלנו סלסלת פיתות רגילות.

לעיקריות הזמנו:
חשווה - בשר בקר עם אורז שבושל בבשר בקר טחון (75 שקלים). מנה טעימה מאוד- הבשר היה רך והתפרק על המזלג.
החסרון היחידי- מעט מדי בשר יחסית למנה- אבל עדיין מנה טעימה.
קבב סיניה ברוטב טחינה. (75 שקלים) 5 קבבים ששחו ברוטב טחינה.
כמו שאתם מבינים- לטחינה יש תפקיד חשוב מאוד בתפריט של המסעדה הזו
גם המנה הזו היתה מצויינת.
מחיר העיקריות הוא 75 שקלים כל אחת.


המנות באופן כללי היו טעימות, והוגשו בכלי אלומיניום שנראים ישנים אבל מפיחים משהו באותנטיות שהמסעדה מבטיחה.

לקינוח לקחנו עוגת סולת עם טחינה (30 שקלים), שהיתה מתוקה בצורה מדוייקת- לא יותר מדי ולא פחות מדי - וכאמור היתה סיום טוב לארוחה משביעה וטובה.

סיכום:
בסך הכל מסעדה טובה, השירות חייב להשתפר בדחיפות, אבל האוכל יחסית מקורי, טעים ולא יקר מדי.
השירותים בחוץ - 
גישה לנכים- מאוד בעייתית. אמנם אין מדרגות, אבל השטח עצמו לא נגיש.
חניה מסביב למסעדה.