ביקורת סרט: כיפור

במאי עמוס גיטאי

שחקנים לירון ליבו, יורם חטב, גיוליאנו מר

מדובר בסרט זוכה פרס אופיר שמבוסס על חוויותיו של הבמאי ממלחמת יום כיפור.

עלילת הסרט: קצין וחייל שמפספסים א היחידה שלהם מצטרפים לצוות של חילוץ פצועים במסוק של חיל האוויר. רוב הסרט הם סוחבים אלרונקות בין טנקים שלא שייכים לתקופה בתוספת מגוחכת של זלדה שנוסעת הלוך ושוב...
ופה באה שאלה לבמאי... תחליט אתה במלחמת יום כיפור ולכן אין באותה תקופה נרכבות או שאתה בשלום הגליל ועוד יותר בטוח שאין זלדות???

באופן אישי לא ראיתי בשום שלב בסרט משהו מעניין ששוה לעשות עליו סרט שלם באורך מלא של כמעט שעתיים...
הדיאלוגים חסרי מובן וללא שום חידוש הפתעה או מובן שבגללו שווה להשקיע בסרט שעתיים תמימות.

לגופו של הסרט- אין ממש עלילה. 

הסרט יותר מחרטט עלילה כשרואים טנקי מרכבות נוסעים הלוך ושוב ומדי פעם גם איזה טנק אחד יורה.

כל השאר מתבטא בצילומי סחיבה של אלונקות שלמעט לירון ליבו? לא נראה לי שמישהו מהשחקנים חווה באופן אמיתי בימי חייו...

ואז מגיע כמובן ג'וליאנו מר.

אני מתקשה באמת וממש לא מצליח להבין איך השחקן הזה נדחף לכל תפקיד שבחיים הוא לא היה מגלם במציאות.

בואו, המשחק שלו גם לא כזה "אמין" שהייתי מבין למה ליהקו אותו.

למעט העובדה שהבמאי (ההומוסקסואל) אולי קיבל עוד כמה דקות עם השחקן הערבי הזה שאני באמת לא מבין אם הוא כזה ערבי וכזה פשיסט לאומן פלסטיני- למה הוא דוחף את עצמו לתפקידים ליטנטיים ומיליטריים של חיילים בצה"ל? העניין הזה דורש בירור רציני לשם שינוי.

בויקיפדיה כתבו על הסרט:

"כיפור היה הסרט העלילתי המשמעותי ביותר עד אז שעסק במלחמת יום הכיפורים"... (חחח אם זה הסרט המשמעותי אז כל הסרטים האחרים ממש לא שווים מי יודע מה...)

המבקרים שיבחו את הסרט על הדרך העניינית בה הציג גיתאי את המלחמה, אך יש שביקרו את הסרט כמוצר קר רגש וכחסר התפתחות עלילתית של ממש.  

גיתאי הגן על יצירתו כמבטאת את זיכרונותיו האישיים ואת הדרך בה הוא רואה את המלחמה.

ואני טוען שאם אלה הזכרונות שלו מהמלחמה ההיא- לא בטוח שהוא היה בחזית האמיתית...

בקיצור - רק לסטודנטים לקולנוע.

סרט גרוע ומיותר.

ביקורת סרט: אפס ביחסי ציבור

באופן כללי, חוץ מסרטי בורקס ו"גבעת חלפון אינה עונה" - אני לא אוהב סרטים ישראלים.

אם תפשפשו בארכיון של הבלוג הזה- תגלו כמה סרטים ישראלים - בעיקר קטנים מאוד - שכן ראיתי וכתבתי עליהם ביקורות שונות.

בשנים האחרונות- כשראיתי שרובם של הסרטים הישראלים עוסקים בסכסוך הישראלי ערבי ומציגים בעיקר את הצד הפלסטיני כצודק ואת הישראלים כקלגסים מרושעים- חדלתי מלתמוך בקולנוע הישראלי.

אני גם מתעצבן בכל פעם שמשרד החינוך מתקצב סרטים מכספי משלם הישראלי ומגלה לאחר מכן שעבדו עליו ויצרו סרט אנטישמי שמציג את הצד הישראלי כזבלים ברבריים ראו מקרים רבים מהסוג הזה והדוגמה הבולטת היא "עג'מי" ...

ולכן כשראיתי את הסרט הזה - וראיתי מי מככבת בו - דאנה איבגי - הייתי די חשדן. (פרמו: לא התבדתי)...

אפס ביחסי אנוש הוא סרט קולנוע ישראלי מסוג קומדיה שחורה משנת 2014 בכיכובן של דאנה איבגי, נלי תגר ושני קליין.
את הסרט כתבה וביימה טליה לביא.

הסרט מבוסס על "חיילת בודדה", סרט קצר של לביא מ-2006, גם הוא בכיכובה של איבגי.

אני מבין שההייפ סביב הסרט הוא השתתפותה של איבגי אבל כמו ששמתי לב לאבא שלה- הוא לא משחק- הוא ככה.

גם היא כנראה.

הוא בטח אמר לה "תהיי טבעית" - ככה היא שיחקה וככה היא יצאה.

לא ממש התרגשתי מהמשחק שלה.

דווקא נלי תגר היתה הרבה יותר טובה.

בכל אופן הסרט מתאר את משרד השלילשות בבסיס שיזפון ומחולק לכמה חלקים

סיפור א': המחליפה

סיפור ב': הבתולה

סיפור ג': המפקדת

עלילת הסרט היתה אמורה להציג מנקודת מבט אנושית את חייהן של אלפי נשים בישראל שהיו בתפקידים שונים בשלישות או ביחידות אחרות של המפקדות האחרות של צה"ל.

בפועל הסיפורים מופרכים, חסרי בסיס מציאותי (או לפחות ככה אני מקווה - כי אחרת אנחנו בבעיה אמיתית...) ולטעמי גם לא כל כך מצחיקים...

כמובן שהסרט זכה בכל מיני פרסים של כל מיני גורמים שלא מכירים את ישראל אבל אני מעריך שהנסיון לייצר משהו בסגנון של גבעת חלפון של שנת 2014- לטעמי נכשלה.

החלקים הקומיים מאולצים, לא מצליחים ולא נראים זורמים לטעמי.

אז נכון, הסרט זכה בפסטיבל הסרטים טרייבקה בפרס הסרט הטוב ביותר, והבמאית קיבלה את פרס הבמאית המצטיינת ע"ש נורה אפרון.

 הסרט עלה לאקרנים בבתי הקולנוע בישראל ביוני 2014.

ב-21/09.2015 זכה בשישה פרסי אופיר: לתסריט ולבימוי (טליה לביא), לשחקנית הראשית (דאנה איבגי), לעריכה (אריק להב ליבוביץ), למוזיקה המקורית (רן בגנו), ולליהוק הטוב ביותר (אורית אזולאי). 

ב-13/10/2014 זכה בפרס תא המבקרים לסרט הישראלי הטוב של אותה שנה.

אבל אנחנו כבר יודעים מה שווים הפרסים של פרסי אופיר...

קדחת לתחת.

לסיכום:הסרט הוא בדיוק מה שחשבתי -  לא משהו.

עוד סרט ישראלי לא מדהים.

ביקורת סרט: הבן השביעי

בעת חופשת הפסח תרים ההורים אחר הפעלות לילדים - בתקווה למצוא כאלה שלא יפשטו את עורם וירוששו אותם כלכלית.

סרטים בקולנוע נחשבו בעבר לבילוי יומי וזמין (להצגות אחרי הצהרים אפילו קראו יומיות)...

כל זה השתנה.

הרשתות/יזמים פתחו מתחמי ענק של אולמות קולנוע עם מתחמי אוכל וקניות עצומים.

הסרטים עצמם הפכו להיות באיכות שמע דיגיטלית (אני לא יודע מה זה אומר בדיוק אבל אמורים לשמוע אותם טוב יותר..), וחלקם גם תלת ממד.

האלמנטים האלה גרמו לייקור משמעותי של כרטיסי הכניסה למצב שבו שני כרטיסי קולנוע יכולים לעלות 100 שקלים וזה עוד לפני כל דבר אחר. (שתייה כיבוד או חנייה...)

אתמול הלכתי לראות עם יורש העצר את הסרט הבן השביעי.

הסרט עצמו עלה כמעט 100 שקלים.

הכיבוד בסרט עוד 47 שקלים.

ושתי פיתות עם שווארמה + ענבים (בציפורה אקספרס) בסיומו עוד 77 שקלים.

תעשו את החשבון בעצמכם ותגידו לעצמכם אם זה משתלם...

הסרט עצמו היה איך להגיד את זה? די מעאפן.

הנה עלילת הסרט כפי שהועברה על ידי משרד היחסי ציבור:

עלילת הסרט מתרחשת במאה ה-18, בה קסמים מכשפות אבירים ואגדות היו חלק בלתי נפרד מחיי התושבים התמימים

הבן השביעי אינו שונה ואני חושב שראיתי סרט דומה לפני כמה שנים - דמיון מפתיע...

בסרט הזה הבן השביעי הוא הבן השביעי - ולא נקלקל את הסיפור אבל הוא לא מי שהוא חושב שהוא. 

לוחם שתיין ובעל ידע בכישוף ובייצורים בעלי כוחות על מיסטיים (ג'ף ברידג'ס), יוצא למסע לאתר את השוליה הבא שלו אחרי השקודם מת בנסיבות טרגיות.

הוא מוצא את הבן השביעי האחרון - תומאס (בן בארנס). 

תומאס לוקח את האתגר ומצטרף למאסטר שלו להילחם בכוחות הרשע. 

האתגר הגדול הראשון שלו מגיע כאשר מלקין הרעה (ג'וליאן מור) בורחת מהכלא, בזמן שמחנכו נמצא הרחק ותומאס נותר לבדו להילחם מול הכוחות הרעים.

הסרט כולל כמה סיפורי משנה אבל בסך הכל הוא לא איך נגיד את זה בעדינות? "מתרומם", לא משהו בקיצור- חפשו לכם סרטים אחרים.

ביקורת סרט: המרכיב הסודי

גילוי נאות (1): אני מכיר את אורי מזרחי.

ואני חושב שמדובר בבחור מדהים וכשרוני. יזם שמשלב ראיה חברתית עם עסקית בצורה לא רגילה.
באופן כללי אין הרבה אנשים כמו אורי אבל גם גלגול החיים של אורי לא שגרתי.
ואולי זה מה שהפך את אורי לאדם כל כך מיוחד וכשרוני.

ולכן מצד אחד מאוד הופתעתי מהסרט של אורי ושאר המשתתפים אבל מצד שני זה לא היה צריך להפתיע אותי.

אבל כן הפתיעו אותי העומקים והחשיפה שאליהם הגיעו אורי ונטע ושאר המשתתפים בסרט.

גילוי נאות (2): אני מת על סרטי מסעות.

אחד הטובים שבהם הוא כמובן סיפור פשוט- על האמריקאי המבוגר שנוסע על מכסחת דשא לפגוש את אחיו שלא פגש כמה שנים טובות ושמע שהוא חולה, בדרך הוא נוסע דרך 3 מדינות בארה"ב, ופוגש שלל דמיויות אמריקאיות...

ואז נתקלתי ב"מתכון הסודי".

"המרכיב הסודי" - הוא סרט מהז'אנר הזה.

עם חיבור ישראלי להודו ועוד טוויסטים בעלילה.

בסיס העלילה הוא נסיעה של אורי ונטע- שותפים במסעדת "24 רופי" שבדרום תל אביב לגלות את "המרכיב הסודי" באוכל ההודי.

המסע מתחיל כמעט מיד להסתבך כשמתברר שהמרכיב הסודי הוא בכלל א באוכל אלא במסע שעוברים החברים בסרט תוך גילוי וחשיפה עצמית שלא תוכננו (לפחות לא למראית עין).

אני מכיר אות אורי ממסגרת אחרת ואת צורת החשיבה המקורית שלו- ובראיה לאחור - אי אפשר היה לצפות מאורי לקבל סרט אחר.

(אני מתייחס לאורי כי אותו מכיר אישית אותו אבל זה נכון, כנראה, גם לשאר המשתתפים בסרט. אחרת אי אפשר להסביר את הדינמיקה המתפתלת ומשתנה שבסרט)

הסרט מתחיל בנקודה אחת ועובר דרך כמה קווים מקבילים (הגילויים האישיים של חברי הסרט) לנקודה אחרת.

והיופי שבסרט הוא במעבר ובחשיפה האישיים שעוברים הגיבורים כל אחד בנקודות הרגישות שלו. אני כמעט משוכנע שהם לא התכוונו לזה- לפחות לא כל המשתתפים הבסרט לא הגיעו לשם בכוונה ראשונית שכזו.
חשוב לציין שהסרט כנראה לא היה יוצא כמו שהוא - אם היה מדובר במקום אחר- במדינה אחרת.
רק בהודו אתה מתחיל משהו, מסע, טיול, לא משנה מה, ולא יודע בשום אופן- איך תסיים אותו.
הודו כמו הודו. 
מדהימה, משעשעת, מרגשת ותופסת אותך כמו ששום מדינה אחרת לא יכולה.

לפני הסרט הופיעה ליאורה עובדיה- זמרת ישראלית שלמדה ועבדה בהודו ושמגייסת כסף להפקת אלבום ראשון. 
גם זה משתלב עם שאר העשייה של אורי- חברתי, עיסקי, יזמי.

כל זה משתלב (לפחות מבחינתי) בכמה סרטים הודיים שהצליחו להבקיע את תדמית "הבוליווד" ולהוציא סרטים מרגשים, לא שיגרתיים ומעניינים שמצולמים בצורה מפתיעה (- ללא ריקודים מגוכחים, שירים הודו-רומנטיים, וגרוטסקיות מעושה).
אני מתכוון לסרטים מהסוג של נער החידות ממומבי, חיי פיי, מלון מריגולד האקזוטי, ועכשיו הסרט של אורי שמציג את הודו באור אחר לחלוטין. 

ועוד מילה קטנה לאורי:

בסרט, אומרים הרבה אנשים, רובם חכמים ומלומדים מהו המרכיב הסודי שלהם.
בשבילי, אחרי הסרט, אורי הוא המרכיב הסודי.
לראות ולקנא בכשרון.

סיכום: מבחינתי - הסרט הוא סרט השנה.
מומלץ בחום.

ביקורת סרט: גיימס בונד -סקיפול

אין ספק- מדובר באחד הסרטים הטובים יותר שבסדרה.
ולו רק בשל העובדה שהם נלחמים עכשיו נגד עצמם- ונגד אוייב מתוחכם באמת.
אז נכון חבייאר ברדם - נותן פה הופעה מדליקה, מצויינת וגרוטסקית משהו, והסוף ממש לא מלהיב, גם הגאג'טים לא משהו בלשון המעטה, אפילו הייתי הולך לכיון של מעליב משהו, ולחשוב שלפני כמה סרטים- כתוצאה מסרט של גיימס בונד יש לנו היום (אני לא יכול לכתוב "במחיר שווה לכל נפש", ובכל זאת)
אופנועי ים...

ועדיין...

במחשבה שניה אולי צריך לציין את הדברים הללו בצורת רשימת מכולת- ככה זה יהיה ברור יותר:
עלילה - מותחת בהתחלה- ולאט לאט מתבררת עד שמאמצע הסרט כבר ברור איך הוא יסתיים.
סט - בטורקיה, לונדון ואירלנד
גאג'טים- די עלוב. בעיקר בהתחשב בעובדה שהם חזרו על אייטם מרכזי מהעבר (ולא אגלה מהו כדי לא להרוס למי שעדיין לא ראה).
אקשן- לא משהו (סרטים אחרים שראינו בעבר בטח עברו את זה בצורה מפתיעה יותר).
מרדפי המכוניות - ראינו כבר טובים מהם.
צ'ארם של בונד- חלש מאוד בהשוואה לזה של רוג'ר מור או פירס ברוסנן.

גם צריך לציין שהצ'ארם של דניאל קרייג מופנה בעיקר כלפי M שנראית כמו סבתא שלו מסרט לסרט.

אבל בשורה התחתונה- מדובר בסרט טוב.
לא הייתי משייך אותו לזאנר של סרטי בונד- בגלל הסיבות הנ"ל אבל בכל אופן- מדובר בסרט שבפני עצמו- הוא סרט טוב מאוד.
חבל רק ששכחו שמדובר בסרט מתוך סידרה של איאן פלמיניג...

ביקורת סרט: הלורקס

במסגרת מתקפת האקולוגיה, שיעורי קיימות, שימור הטבע, והרבה מאוד סיסמאות שירוצו חזק מאוד בקיץ הקרוב, גם הסרט הלורקס, נמצא בחוד המתקפה ובעיקר מכיל תובנות חדשות שמציפות את ילדינו.
התסריט מבוסס על ספר של תאודור סוס גַייזֶל סופר ומאייר אמריקאי הידוע במיוחד בשל ספרי הילדים שכתב ואייר.

הסרט מספר את סיפורו של טד- בחור צעיר שחי בעיר דימיונית שבנויה כולה מפלסטיק המעוניין להרשים את אודרי (היפה) ומחפש לה עץ אמיתי.
העצים בעיר של טד עשויים מפלסטיק ובעזרת לחיצה על כפתור הם מלבלבים או מוארים בפנסים.
מכאן מתחיל הסיפור שטד נשזר בו ונחשף לסיפורו של אָזלֶר (מלשון אז), שעבר תהליך מעניין של מעבר מחיבור לטבע לניצולו המוחלט עד שלבסוף בעזרת השפעה שלילית של בני משפחתו גרמו להכחדת העצים מן העולם.
הכל כמובן בשל כוונה טובה של יצור מוצר מושלם שכולם יהיו חייבים אותו.
הרבה דמויות משנה סטראוטיפיות יש בסרט כמו ראש העיר, שהוא בעצם שילוב של טייקון עם אוליגרך שנראה כמו מנהל יפני/אסייתי שמנסה למכור כל מה שהוא יכול - כולל אויר נקי, סבתו של טד שמכווינה אותו למצוא את אזלר שגר בטירה מבודדת מחוץ לעיר ומסתיר את עצמו מהעולם ועוד.
הלורקס עצמו הינו שומר היער והחיות שמנסה למנוע מאזלר להרוס את כל הסביבה וכשהוא אינו מצליח הוא וחיות היער עוזבים למקום אחר.
אבל אל דאגה - הסרט מסתיים בהפי אנד מרשים שמלהיב את הילדים.

הסרט עצמו מאוד מלהיב את הילדים שנחשפים כאמור לתכנים שלו בצורה מאוד ממוקדת בבתי הספר והגנים, המבוגרים שצפו בסרט, התפעלו פחות מהמסרים שהיו קצת יותר מדי צדקניים ומטיפים לתכנים שעולם המבוגרים פחות עוסק או טרוד בהם.

האנימציה והדמיון בסרט מצויינים.
הסרט צבעוני, עשיר בדמיון ופעלולים טכניים שרק סרטים מצויירים יכולים לאפשר אותם - והילדים הקטנים מזדהים בקלות עם הצבעוניות והכוריאוגרפיה של הדמויות בסרט.

שחקנים: זאק אפרון  טיילור סוויפט  דני דה ויטו
במאים: כריס רנואד  קייל בלדה
הפקה תסריט: קן דאוריו, סינקו פול,
מפיקים: ג'נט היילי, כריסטופר מלדרנדרי,
עריכה: סטיבן ליו, קן סטרצ'מאן,
מוסיקה: ג'ון פאוול
ז'אנר: אנימציה/קומדיה/ילדים
מקום: ארה"ב
שנה: 2012
אורך 90 דקות

ביקורת סרט: האמריקאי

ג'ורג' קלוני הוא ג'ק, מתנקש מוצלח ומיומן, הרגיל לסגנון חיים חשאי וסוער.
באחת המשימות שלו הוא נאלץ לחסל בלית ברירה את בת זוגו ומחליט לפרוש "מהתחום".
אבל קודם כל עליו לסיים פרוייקט אחרון.
המשימה האחרונה מביאה אותו לעיירה קטנה בין הריה היפים של איטליה.
האווירה הציורית משפיעה על ג'ק, והוא מוצא את עצמו נשאב לתוך רומן עם יפהפיה מקומית, ולקשר עם הכומר של העיירה.
אבל בעוד ג'ק הזהיר מהרהר באהבה, חיים ומוות באיטליה, ייתכן והוא מתגרה בגורלו.

הסרט עצמו איטי להחריד, וגורם לשיעמום להתפשט מרגע לרגע.
הסרט די צפוי ולמרות סצינות העירום הרבות- לא מספק עניין.

לא מומלץ.