ביקורת סרט: אפס ביחסי ציבור

באופן כללי, חוץ מסרטי בורקס ו"גבעת חלפון אינה עונה" - אני לא אוהב סרטים ישראלים.

אם תפשפשו בארכיון של הבלוג הזה- תגלו כמה סרטים ישראלים - בעיקר קטנים מאוד - שכן ראיתי וכתבתי עליהם ביקורות שונות.

בשנים האחרונות- כשראיתי שרובם של הסרטים הישראלים עוסקים בסכסוך הישראלי ערבי ומציגים בעיקר את הצד הפלסטיני כצודק ואת הישראלים כקלגסים מרושעים- חדלתי מלתמוך בקולנוע הישראלי.

אני גם מתעצבן בכל פעם שמשרד החינוך מתקצב סרטים מכספי משלם הישראלי ומגלה לאחר מכן שעבדו עליו ויצרו סרט אנטישמי שמציג את הצד הישראלי כזבלים ברבריים ראו מקרים רבים מהסוג הזה והדוגמה הבולטת היא "עג'מי" ...

ולכן כשראיתי את הסרט הזה - וראיתי מי מככבת בו - דאנה איבגי - הייתי די חשדן. (פרמו: לא התבדתי)...

אפס ביחסי אנוש הוא סרט קולנוע ישראלי מסוג קומדיה שחורה משנת 2014 בכיכובן של דאנה איבגי, נלי תגר ושני קליין.
את הסרט כתבה וביימה טליה לביא.

הסרט מבוסס על "חיילת בודדה", סרט קצר של לביא מ-2006, גם הוא בכיכובה של איבגי.

אני מבין שההייפ סביב הסרט הוא השתתפותה של איבגי אבל כמו ששמתי לב לאבא שלה- הוא לא משחק- הוא ככה.

גם היא כנראה.

הוא בטח אמר לה "תהיי טבעית" - ככה היא שיחקה וככה היא יצאה.

לא ממש התרגשתי מהמשחק שלה.

דווקא נלי תגר היתה הרבה יותר טובה.

בכל אופן הסרט מתאר את משרד השלילשות בבסיס שיזפון ומחולק לכמה חלקים

סיפור א': המחליפה

סיפור ב': הבתולה

סיפור ג': המפקדת

עלילת הסרט היתה אמורה להציג מנקודת מבט אנושית את חייהן של אלפי נשים בישראל שהיו בתפקידים שונים בשלישות או ביחידות אחרות של המפקדות האחרות של צה"ל.

בפועל הסיפורים מופרכים, חסרי בסיס מציאותי (או לפחות ככה אני מקווה - כי אחרת אנחנו בבעיה אמיתית...) ולטעמי גם לא כל כך מצחיקים...

כמובן שהסרט זכה בכל מיני פרסים של כל מיני גורמים שלא מכירים את ישראל אבל אני מעריך שהנסיון לייצר משהו בסגנון של גבעת חלפון של שנת 2014- לטעמי נכשלה.

החלקים הקומיים מאולצים, לא מצליחים ולא נראים זורמים לטעמי.

אז נכון, הסרט זכה בפסטיבל הסרטים טרייבקה בפרס הסרט הטוב ביותר, והבמאית קיבלה את פרס הבמאית המצטיינת ע"ש נורה אפרון.

 הסרט עלה לאקרנים בבתי הקולנוע בישראל ביוני 2014.

ב-21/09.2015 זכה בשישה פרסי אופיר: לתסריט ולבימוי (טליה לביא), לשחקנית הראשית (דאנה איבגי), לעריכה (אריק להב ליבוביץ), למוזיקה המקורית (רן בגנו), ולליהוק הטוב ביותר (אורית אזולאי). 

ב-13/10/2014 זכה בפרס תא המבקרים לסרט הישראלי הטוב של אותה שנה.

אבל אנחנו כבר יודעים מה שווים הפרסים של פרסי אופיר...

קדחת לתחת.

לסיכום:הסרט הוא בדיוק מה שחשבתי -  לא משהו.

עוד סרט ישראלי לא מדהים.