ביקורת מסעדה: בנדורה - שווראמה על גחלים

צריך להגיד את האמת על המסעדה הזו.

הפתעה.

בכל מסעדת שווארמה רגילה הסיח עומד ניצב בתוך מתקן גז שצורה את הסיח בצורה שווה מכל הכיוונים.

במסעדת בנדורה המצב שונה:

השיח שוכב אופקי מעל פחמים שצולים אותו.

וזה קודם כל מפתיע מאוד- איך לא חשבו על זה קודם?

בכל אופן הזמנתי מנה של שווארמה עגל ופרגיות מעורבת בלאפה.

קיבלתי מנה יפה מבחינת כמות הבשר שהונח על הלאפה שהיתה טרייה בעצמה.

בטעם היה מצויין - לטעמי, הרבה יותר משווארמה שנצלית על גז כמו בשאר המקומות בארץ.

הסלטים היו טריים, חבל רק שבעניין השירות לא חושבים להציע ללקוחות לקחת את התוספות (חמוציםף וירקות מוחמצים, שהיתה בצד).

מבחינת נקיון נראה על פניו שהכל היה בסדר גמור והשירות למעט העניין שכתבתי עליו קודם היה מהיר ואיכותי.

סיכום:

עלות: לאפה 33 שקלים (סביר מאוד)

טעם: מצויין.

נקיון: סביר

שירות: סביר

ביקורת חוית קנייה: איקאה

רצינו לקנות כיסוי לספות.

בעבר קניתי מכיסוי כזה באיקאה והצעתי שמיסע לשם ונרכוש את הכיסויים שם- אולי יש שם עוד דברים מתאימים.

צריך לזכור שהרעיון של איקאה פשוט אבל גאוני (כל הרעיונות הגאוניים הם כאלה):
אתה לוקח עגלה.

אתה מכניס לעגלה מוצרים שעולים בין 5-12 שקלים.

אתה עובד במסעדה שלהם ומגלה שבסופו של דבר זה עלה לך 50 שקלים לראש כולל לארוחת ילדים...

אתה מגיע לקופה ומגלה שיש לך מוצרים (שאת רובם אתה בכלל לא היית צריך) בסכום כולל של 2500 שקלים...

גאוני לא?

בנוסף מחייבים אותך על השקיות בשקל לשקית שנקרעה עד שהגעתי לדלת...

(יש לי שאלה לגאונים של איקאה: כל המוצרים/רהיטים שלכם שנמצאים בקרטונים. למה אתם לא מחייבים על השקיות של הברגים? חלק מהמוצרים עטופים בשרינקים-  ניילונים שעליהם משום מה לא מחייבים את הקונים...)

למתיו ברונפמן ולאיקאה ישראל שבבעלותו יש מכרה זהב.

הם צריכים רק להיזהר שהשתן לא יעלה לה לראש.

ביקורת הופעה: חוה אלברשטיין

היינו בהופעה של חוה.

זה לבד דורש הסבר כי בכל הפעמים שניסיתי להשיג כרטיסים למופע של אלברשטיין היו ממש סיוט...

החל ממרץ 2015 (כן כן 2015) ניסיתי להשיג כרטיסים להופעה של אלברשטיין אבל קודם כל אין לה הרבה הופעות, וכשכבר יש- הכרטיסים נחטפים במהירות שכזו שזה פשוט בלתי אפשרי להגיע להופעה.

אלא מה?

בחודש ספטמבר או אוקטובר (עבר כל כך הרבה זמן) - הצלחתי להגיע לגביע הקדוש:

כנראה (אני אומר בזהירות) שהגעתי לאתר מכירת הכרטיסים דקות ספורות לאחר שהעלו את הופעה של 8.01.2016...

אז קודם כל קבעתי את המיקום שלנו ממש מקדימה וממש באמצע- סוג של מדלית זהב על ההתמדה והנחישות...

בקיצור המיקום שלנו הובטח.

המחיר 150 שקלים- הרבה יותר מסביר.

אלא מה?

הגברת כבר הגיעה לגיל של סביבות 70...

3 חודשים זה הרבה זמן...

בשעה טובה ומוצלחת הגענו לתאריך המיועד ונסענו להופעה המדוברת.

אני חייב לציין פה שזוגתי החוקית אוהבת אותה הרבה הרבה יותר ממני. ובכל זאת כדי שהיא תהנה קניתי את הכרטיסים ורדפתי אחריהם בהתמדה...

חוה אלברשטיין היא סוג של מוסד.

נראה כאילו היא היתה פה תמיד ומעולם לא זזה לשום מקום.

אפילו הדואט שלה עם שלומי שבן (שיר מעולה שלמרות מצויינותו- לא היה בהופעה...) ברמה מסויימת ממשיך את הקו לה לשיר שירי משוררים ושירים שהם יחסית מורכבים לעומת שירי הפופ הקליליים שרוב הזמרים מעדיפים לשיר ולא להסתבך במלודיות או טקסטים מורכבים.

הקול של חווה נשאר כשהיה והיא מפליאה להשתמש בו ולעלות לאוקטבות גבוהות ולרדת באותה מהירות על פי כשרון השירה שלה.

אני לא רוצה להכנס לטקסטים של השירים שחלקם נוטים פוליטית לכיוונים שאני לא ממש מחבב.

ולטעמי בימים אלה שהשמאל מסית ומדיח נגד ראש הממשלה וחברי הכנסת של הימין - שיר "כמו חד גדיא" הוא מסוג השירים המסריחים ביותר שיש.

קודם כל המקור של השיר קשור להגדה של פסח.

לקחת את השיר ולהפוך אותו לכאילו רלוונטי למציאות תוך כדי הפרכתו המוחלטת?

אפשר לחשוב שהיחס של כמות הרציחות של הפלסטינים זהה לכמות הרצח של יהודים...

למרות שחוה אלברשטיין חיה פה בישראל היא מבלבלת בין הצדדים.

וברור שהיא לא כתבה אותו עבור המגזר הפלסטיני הרצחני אלא עבורנו - כאילו שיש לנו מה לעשות עם זה

בנוסף, הכנסת 3 שירי האידיש שלה היתה מיותרת לטעמי.

בעיקר בשל העובדה, שהקהל, למרות שנראה "אשכנזי למופת", היה יותר ישראלי מאשר מחובר לאידיש או לשפות גלותיות אחרות...

באופן אישי מאוד אהבתי את העיבודים של עובד אפרת לשירים הישנים של חווה כגון: חירותי, פרח בר, כל שעה נשיקה, מי האיש, מצד שני אני חייב להודות שלא הכרתי את השירים מהאלבום החדש אבל מזמרת שיש לה כל כך הרבה אלבומים אי אפשר לצפות להכיר את כל השירים שלה- לא הישנים שהזמן רק עשה להם טוב, מול החדשים שעדיין לא שקעו...

הופיעו לידה: ערן וייץ ועובד אפרת על גיטרות ואבי אגבבה בכלי הקשה שונים חלקם אפריקאים שהוסיפו נופך חדש לשירים הישנים ו3 היו נהדרים.

סיכום: הייתי רוצה לשמוע עוד שירים ישנים.

מדובר בזמרת בקנה מידה בינלאומי וחבל שהיא לא פרצה יותר לעולם כי היא היתה ונשארה מיוחדת ומוכשרת בצורה בלתי רגילה.

מומלץ למי שאוהב את השירים שלה.

ביקורת מסעדה: אורייתא, צומת כרכור

המסעדה הזו צדה את העין שלי כבר הרבה זמן אבל אף פעם לא היה לי זמן להיכנס לשם.

השבוע הצלחתי במשימה.

הכניס הלמסעדה בעייתית משהו- מי שלא מכיר את האיזור יכול להסתובב כמה פעמים עד שיבין איך להגיע לשם.

חנייה - אין בעיה.

פני שנכנסתי פנימה, ראיתי דרך החלון שהמסעדה ריקה. 

רק כשהתקרבתי ראיתי שהאנשים שיושבים במסעדה רחוקים - אני לא יודע למה מהחלון. מבחוץ  זה נראה כאילו המסעדה ריקה.

הזמנתי עיסקית ב65 שקלים שכללה:

סלט ירקות ערבי בתוספת חסה ופטרוזיליה שהורגש שהיה טרי מאוד.
סלטי הבית. (ממה שטעמתי - הכל היה טעים וטרי).

שניצל - שהיה לכאורה גדול מאוד, בפועל הסתבר שדפקו אותו כל כך חזק שהעובי של השניצל היה בקושי מילימטר, אבל הוא היה מצופה בירורי לחם מכל הכיוונים שיצרו מצג שמדובר בשניצל גדול.

בנוסף, השניצל היה סיבי מאוד. אלי בגלל שדפקו אותו כל כך דק או בגלל סיבות אחרות.

תוספות: ארז שהיה שמנוני מדי לטעמי וציפס שרק טעמתי ממנו.

שתיה: כוס לימונדה.

בשורה התחתונה- מדובר בעוד מסעדה מסוג המסעדות מהסוג שדווקא באיזור הזה יש לא מעט מהן: 88 מחנה 80 שמציעות "לסתום" את הסועד בלאפות וסלטים ואחר כך להגיש את המנה העיקרית.

לצרכן הישראלי מדובר בהצעה משתלמת יחסית והמסעדה הזו אם בגלל שהיא חדשה או בגלל שהיא מעתיקה את הפטנט הזה היא אופציה סבירה לארוחת צהרים או ערב.

ביקורת מסעדה: הירו ראמן בר - ישראל אהרוני, שרונה מרקט

המסעדה של אהרוני בשרונה מרקט היא מקום מצויין לבקר בו.

יש לו כמה חסרונות מסויימים שמיד נעמוד עליהם אבל באופן כללי מאוד מומלצת.

לקחנו מנות מהדוכן בדרוזי שיש במתחם אבל עליו אכתוב בהמשך.

מה שכן ורלוונטי לעניין: בכל מקום אחר- הקופסאות שהדרוזי מוכרים בכל מקום עולות בסביבות 20 שקלים.

פה הכל עולה 30 שקלים לקופסה.

מכאן הגענו למסקנה שהארנונה והשכירות של שוק שרונה באמת הגזימו עם העלויות- מה שגרר את המחירים של המוצרים והאוכל במתחם.

ומכאן לאהרוני.

הקונספט הכללי של מסעדת מרקים - לצערי לא קיים בארץ למרות שבמקומות אחרים -ובמיוחד באסיה- מדובר בפתרון מצויין לכולם:
מרק מזין חם וטעים, מחיר שווה לכל נפש, כיון שהכל מוכן מראש הוריאציות כמעט בלתי מוגבלות.

וזה לבד שווה את החוויה.

וזה המודל של אהרוני - באופן כללי:
3 סוגי מרקים: עוף, בשר, טבעוני/צמחוני.

יש עוד מנות אבל אתה לא בא למסעדת מרקים כדי לאכול כנפיים...

אתה מקבל מגש ובו המנה בקערת נייר, שני מקלות וכף סינית. הכל על מגש אלומיניום

אני כמובן הלכתי על המרק הבשרי.

המרק מגיע בכלי חד פעמי מנייר (אני לא משוכנע שזה כל כך שומר על היערות בדרום אמריקה אבל ניחא), עם בשר בקר מטוגן, איטריות ראמן, שני חצאי ביצה, פיטריות ונבטים וכמובן נודלס.

הגיש שנפלתי מהכיסא? אין סיכוי. ולו בשל העובדה שלהשיג כיסא במתחם - זו משימה כמעט בלתי אפשרית...

ואם כבר אז אלו החסרונות של המסעדה:

1. מרק ב70 שקלים זה איך להגיד..... המממם.... קצת מופקע.

2. בשבת בשעות הצהרים מדובר בסיכוי קלוש למצוא מקום לשבת בכלל ובאופן כללי 5 אנשים- אימפוסיבל....

3. למסעדה של אהרוני שמגישה את המרקי בכלים חד פעמיים- אין כלים לטייק אווי...

נשמע לכם הגיוני?

כל האוכל מוגש בכלים חד פעמיים אבל אם אתה רוצה לקחת- תשכחו מזה...

4. מקומות ישיבה - רק אם אתםם לבד.

במחשבה שנייה אולי אהרוני התכוון לכך שהמסעדה שלו תהיה סוג של פיקאפ בר...

אתה בא לבד... אוכל מרק ואולי מוצא בת זוג להמשך היום שלך...

5. כיון שיש הרבה מאוד אנשים - הרעש בלתי נסבל.

סיכום:

מנה טובה מאוד מבחינת ההרכב והטעם.

מחיר קצת גבוה מדי אבל סביר יחסית להיצע במתחם.

מקומות ישיבה- רק אם אתם ברי מזל.

טייק אווי- תשכחו מזה.

ביקורת מסעדה: דיקסי תל אביב

הביקורת הזו תהיה שונה מהרגילות.

למה? מכמה סיבות.

דיקסי היא מסעדה שיש לי מקום חם מאוד בלב עבורה. אמיתי גמרי.

אכלתי בה הרבה פעמים בעבר וכיון שבשנים האחרונות אני לא גר באיזור, נוצר מצב שהרבה מאוד זמן לא הזדמן לי ללכת לשם.

הזכרונות שלי נוגעים לחברת סטארטאפ שעבדתי בה באיזור ומי שנשאר לעבוד אחרי השעה 23:00  היה זכאי להזמין לעצמו ארוחת המבורגר מדיקסי.

כיון שאז הייתי צעיר הרבה יותר ורווק- אכלתי שם לא מעט פעמים והזמנתי משם לא מעט פעמים - ותמיד הייתי מרוצה.

השבוע החלטנו ללכת לשם.

הזמנתי מקומות כבר ביום ראשון לשבת - מה שבטוח בטוח.

אני צריך להגיד משהו- חיים כהן יסד פני כ20 שנה מסעדה מצויינת שבוודאות השפיעה על מקומות ומוסדות אכילה אחרים. בוודאות. ולכן ההערות שאני מעלה פה די מפתיעות אותי - אני משוכנע שהן יכלו להמנע ולחסוך לנו את עוגמת הנפש.

ומכאן הגעתי למסקנה שאני לא בטוח שחיים כהן ("המאמי הלאומי") מגיע לשם באופן קבוע - ואם הוא כן מגיע - אני מאוד אופתע.

לגופו של עניין - נתקלתי (לראשונה) בשתי בעיות מהותיות במסעדה.

1. מנה אחת היתה ממש לא טעימה לחברה שלנו שהזמינה אותה (כריך אנטריקוט). מדובר בחברה שגרה בעברה 8 שנים בצרפת, ופיתחה טעם איכותי כתוצאה מאכילה בהרבה מסעדות איכותיות שצרפת התברכה בהם.

2. העניין השני הוא המתנה מעצבנת של 40!!!! דקות למנות העיקרית. וזה לאחר שהערנו למלצרים מספר פעמים...!!

את עניין הטעם אני יכול לפתור באיזשהיא צורה - ולא נכנס לזה.

עניין ההמתנה מאוד מפריע לי  (ואני חייב לציין כבר עכשיו שקיבלנו פיצוי הוגן לעניין ובכל זאת).

המסעדה עובדת כמו מכונה משומנת הרבה זמן, בכל זאת, מסעדה פעילה בצורה מופתית 24 שעות ביממה כל כך הרבה שנים- זה משהו שממש לא אמור לקרות בו.

 אז נכון - קיבלנו 2 מנות אחרונות חינם כפיצוי.

אבל ההרגשה הרעה שקיבלנו כשיצאנו משם - נשארה לנו הרבה זמן אחרי שיצאנו משם.

אני יודע חלקכם יגיד - מה הוא מזיין את השכל? קיבל פיצוי לא?

אז זהו שדיקסי מציגה וממתגת את עצמה כדיינר אמריקאי.

ואנחנו הגענו רעבים וההזמנות שלנו ממש לא היו מנות "מורכבות"- ברובם המבורגרים.
גם לא היינו הרבה - בסך הכל 4 אנשים...

אני מודה: מאוד יכול להיות שהעובדה שהגענו רעבים ומורעבים גרמה לעצבנות הקיבה שלנו...

ועדיין- בשביל 2 המבורגרים, כריך ומנת פרגיות- לא צריך יום בישולים ארוך מדי...

ביקורת סרט: אפס ביחסי ציבור

באופן כללי, חוץ מסרטי בורקס ו"גבעת חלפון אינה עונה" - אני לא אוהב סרטים ישראלים.

אם תפשפשו בארכיון של הבלוג הזה- תגלו כמה סרטים ישראלים - בעיקר קטנים מאוד - שכן ראיתי וכתבתי עליהם ביקורות שונות.

בשנים האחרונות- כשראיתי שרובם של הסרטים הישראלים עוסקים בסכסוך הישראלי ערבי ומציגים בעיקר את הצד הפלסטיני כצודק ואת הישראלים כקלגסים מרושעים- חדלתי מלתמוך בקולנוע הישראלי.

אני גם מתעצבן בכל פעם שמשרד החינוך מתקצב סרטים מכספי משלם הישראלי ומגלה לאחר מכן שעבדו עליו ויצרו סרט אנטישמי שמציג את הצד הישראלי כזבלים ברבריים ראו מקרים רבים מהסוג הזה והדוגמה הבולטת היא "עג'מי" ...

ולכן כשראיתי את הסרט הזה - וראיתי מי מככבת בו - דאנה איבגי - הייתי די חשדן. (פרמו: לא התבדתי)...

אפס ביחסי אנוש הוא סרט קולנוע ישראלי מסוג קומדיה שחורה משנת 2014 בכיכובן של דאנה איבגי, נלי תגר ושני קליין.
את הסרט כתבה וביימה טליה לביא.

הסרט מבוסס על "חיילת בודדה", סרט קצר של לביא מ-2006, גם הוא בכיכובה של איבגי.

אני מבין שההייפ סביב הסרט הוא השתתפותה של איבגי אבל כמו ששמתי לב לאבא שלה- הוא לא משחק- הוא ככה.

גם היא כנראה.

הוא בטח אמר לה "תהיי טבעית" - ככה היא שיחקה וככה היא יצאה.

לא ממש התרגשתי מהמשחק שלה.

דווקא נלי תגר היתה הרבה יותר טובה.

בכל אופן הסרט מתאר את משרד השלילשות בבסיס שיזפון ומחולק לכמה חלקים

סיפור א': המחליפה

סיפור ב': הבתולה

סיפור ג': המפקדת

עלילת הסרט היתה אמורה להציג מנקודת מבט אנושית את חייהן של אלפי נשים בישראל שהיו בתפקידים שונים בשלישות או ביחידות אחרות של המפקדות האחרות של צה"ל.

בפועל הסיפורים מופרכים, חסרי בסיס מציאותי (או לפחות ככה אני מקווה - כי אחרת אנחנו בבעיה אמיתית...) ולטעמי גם לא כל כך מצחיקים...

כמובן שהסרט זכה בכל מיני פרסים של כל מיני גורמים שלא מכירים את ישראל אבל אני מעריך שהנסיון לייצר משהו בסגנון של גבעת חלפון של שנת 2014- לטעמי נכשלה.

החלקים הקומיים מאולצים, לא מצליחים ולא נראים זורמים לטעמי.

אז נכון, הסרט זכה בפסטיבל הסרטים טרייבקה בפרס הסרט הטוב ביותר, והבמאית קיבלה את פרס הבמאית המצטיינת ע"ש נורה אפרון.

 הסרט עלה לאקרנים בבתי הקולנוע בישראל ביוני 2014.

ב-21/09.2015 זכה בשישה פרסי אופיר: לתסריט ולבימוי (טליה לביא), לשחקנית הראשית (דאנה איבגי), לעריכה (אריק להב ליבוביץ), למוזיקה המקורית (רן בגנו), ולליהוק הטוב ביותר (אורית אזולאי). 

ב-13/10/2014 זכה בפרס תא המבקרים לסרט הישראלי הטוב של אותה שנה.

אבל אנחנו כבר יודעים מה שווים הפרסים של פרסי אופיר...

קדחת לתחת.

לסיכום:הסרט הוא בדיוק מה שחשבתי -  לא משהו.

עוד סרט ישראלי לא מדהים.