ביקורת סרט: הבן השביעי

בעת חופשת הפסח תרים ההורים אחר הפעלות לילדים - בתקווה למצוא כאלה שלא יפשטו את עורם וירוששו אותם כלכלית.

סרטים בקולנוע נחשבו בעבר לבילוי יומי וזמין (להצגות אחרי הצהרים אפילו קראו יומיות)...

כל זה השתנה.

הרשתות/יזמים פתחו מתחמי ענק של אולמות קולנוע עם מתחמי אוכל וקניות עצומים.

הסרטים עצמם הפכו להיות באיכות שמע דיגיטלית (אני לא יודע מה זה אומר בדיוק אבל אמורים לשמוע אותם טוב יותר..), וחלקם גם תלת ממד.

האלמנטים האלה גרמו לייקור משמעותי של כרטיסי הכניסה למצב שבו שני כרטיסי קולנוע יכולים לעלות 100 שקלים וזה עוד לפני כל דבר אחר. (שתייה כיבוד או חנייה...)

אתמול הלכתי לראות עם יורש העצר את הסרט הבן השביעי.

הסרט עצמו עלה כמעט 100 שקלים.

הכיבוד בסרט עוד 47 שקלים.

ושתי פיתות עם שווארמה + ענבים (בציפורה אקספרס) בסיומו עוד 77 שקלים.

תעשו את החשבון בעצמכם ותגידו לעצמכם אם זה משתלם...

הסרט עצמו היה איך להגיד את זה? די מעאפן.

הנה עלילת הסרט כפי שהועברה על ידי משרד היחסי ציבור:

עלילת הסרט מתרחשת במאה ה-18, בה קסמים מכשפות אבירים ואגדות היו חלק בלתי נפרד מחיי התושבים התמימים

הבן השביעי אינו שונה ואני חושב שראיתי סרט דומה לפני כמה שנים - דמיון מפתיע...

בסרט הזה הבן השביעי הוא הבן השביעי - ולא נקלקל את הסיפור אבל הוא לא מי שהוא חושב שהוא. 

לוחם שתיין ובעל ידע בכישוף ובייצורים בעלי כוחות על מיסטיים (ג'ף ברידג'ס), יוצא למסע לאתר את השוליה הבא שלו אחרי השקודם מת בנסיבות טרגיות.

הוא מוצא את הבן השביעי האחרון - תומאס (בן בארנס). 

תומאס לוקח את האתגר ומצטרף למאסטר שלו להילחם בכוחות הרשע. 

האתגר הגדול הראשון שלו מגיע כאשר מלקין הרעה (ג'וליאן מור) בורחת מהכלא, בזמן שמחנכו נמצא הרחק ותומאס נותר לבדו להילחם מול הכוחות הרעים.

הסרט כולל כמה סיפורי משנה אבל בסך הכל הוא לא איך נגיד את זה בעדינות? "מתרומם", לא משהו בקיצור- חפשו לכם סרטים אחרים.

נבחרת ישראל בכדורגל

מכירים את ההרגשה שיש לכל מי שממלא טופס לוטו?

עד ההגרלה הוא נמצא על גג העולם.

סוג של אופוריה.

כל מי שעשה את זה אי פעם יודע על מה אני מדבר ואין אחד בעולם שלא השתתף באיזשהיא הגרלה כלשהיא...

כמובן שעם תוצאות ההגרלה - מגיע מפח הנפש.

והוא הוא - העניין המפתיע בכל הסיפור הזה של ההגרלות.

הרי לכולם ברור שהסיכוי לזכות - אפסי ואולי אפילו פחות מזה.

אז מה הקטע? ההרגשה של אולי אולי אולי זה יהיה אני הפעם?

אנשים ממלאים שנים את הטפסים האלה ולא זוכים כמעט בכלום.

אז למה הם ממשיכים עם זה? בגלל ההרגשה שממלאת אותם עד ההגרלה עצמה.

נבחרת ישראל בכדורגל קצת דומה לזה.

הסיכוי שיצא משהו מחבורת הבטלנים ויושבי בתי הקפה שקוראים לעצמם כדורגלנים - פחות מזכייה בהגרלות הלוטו.

וזה למה? 

מדובר בחבורת צעירים שחושבת שבכל פעם שיוצאת להם מסירה בינונית- הם מתאימים לליגות האירופאיות...

גם השדרנים הטיפשים שמשדרים ומפרשנים את המשחקים חושבים שיש לנו "קבוצה שיכולה לעשות את זה"...

אז הנה אני אגלה את מה שכולם יודעים ולמרות בכל חולמים בכל שנה מחדש על "קמפיין חלומי":
השחקנים הישראלים הם:
1. עצלנים

2. חמדנים.

3. אגואיסטים.

4. נרפים.

5. ובמילה אחת: כלומניקים.

זה תמיד היה ככה, ותמיד יהיה ככה.

ערן זהבי יצליח לכבוש רק נגד שחקנים ישראלים.

ביברס נתכו, רפאלוב, ניר ביטון ושאר הליגיונרים (שם מטופש לחבורת מטופשים), יכולים להצליח רק כשיש לידם שחקנים רציניים, כלומר, אירופאים.

ברגע שהם מגיעים לארץ - הם מתהפכים וחוזרים לשחק כמו שאר הלבנטינים שלא הצליחו למצוא חוזה בקבוצה אירופאית מכובדת...

בקיצור- אין מה לצפות מחבורת השחקשים האלה שמתאימים לליגות האירופאיות רק ברמת השכר שלהם.

ברמת היכולת הם מתאימים לליגה הרביעית באלבניה.

ביקורת טלוויזיה: הויקינגים

הויקינגים היא דרמה היסטורית קנדית-אירית שנוצרה ונכתבה על ידי מייקל הירסט עבור ערוץ ההיסטוריה. 

הפרק הראשון שודר ב-3 במרץ 2013 בארצות הברית ובקנדה.

הסדרה צולמה באירלנד בהשראת הסיפורים על הויקינג רגנאר לודברוק, אחד מגיבורי התרבות הנורדית הנודעים ביותר. 

הסדרה מגוללת את סיפורו של רגנאר, כחקלאי ויקינגי חלוצי, והראשון שהעז לפשוט על חופי של אנגליה לצדם של לוחמים נוספים כגון אחיו, רולו, חברו פלוקי (שאת שמו כל פעם קשה לי לזכור) ואשתו הלוחמת לאגרת'ה.

       קתרין ויניק - לאגרת'ה, אשתו של רגנאר

רשימת השחקנים:

טראוויס פימל - רגנאר לודברוק

קתרין ויניק - לאגרת'ה, אשתו של רגנאר

נייתן או'טול - ביורן, בנם של רגנאר ולאגרת'ה

קלייב סטאנדן - רולו, אחיו של רגנאר

גוסטב סקארסקו - פלוקי, בונה הספינות וחברו של רגנאר

ג'ורג' בלאגדן - את'לסטן, הכומר האנגלי שנשבה על ידי רגנאר

ג'סלין גילסיג - סיגי, אשתו של המושל ארל הארלדסון

ג'ון קוונה - סאיד (קסם שאמאני)| החוזה

דונאל לוג - הוריק הראשון, מלך דנמרק| המלך הוריק

אליסה סאת'רלנד - הנסיכה אסלוג

הסידרה עצמה משוחקת לטעמי בצורה מצויינת.

העלילה מציגה את הווי חייהם של הויקינגים שהחלו בפלישות שלהם לאנגליה וההתלבטות של המנהיגים שלהם באם להמשיך לפלוש ולאסוף שלל מול הרעיון של רגנאר לודברוק להתיישב באדמה הטובה שמצאו באנגליה ובכך להמנע ממלמחות על אדמות הנורדיות המוגבלות.

אני חייב לציין שמדובר בסידרה עקובה מדם שלא מתאימה לצפיית ילדים כיון שכמות הצבע באדום בה שנשפך כמים לאדמה.

ועוד עניין ראוי לציון הוא העובדה שהסידרה הופקה עבור ערוץ ההסטוריה.

אמנם יש שם כמה אי דיוקים וההיסטוריונים די חלוקים על כך, ובכל זאת - סידרה מושקעת כל כך בערוצי בידור? אני חושב שזה לבד שווה את העניין.

לטעמי - סידרה מצויינת.

לאתר הסידרה

http://www.history.com/shows/vikings

ביקורת מסעדה: פונדק איילון - מול בי"ח בילינסון - פ"ת

לפני שנים נהגתי לאכול במסעדה.

מדובר במסעדה וותיקה, בעצם סטקיה וותיקה שמגישה בכל יום סטייקים מצוינים.

בעקבות מחלה של זוגתי שהיתי באזור כמה ימים, וניצלתי את ההזדמנות לבדוק את המסעדה שוב.

לשמחתי המסעדה הזו ובכלל הרשת הזו שומרת על הגחלת ועל הרמה בלי ליפול בשום דבר.

יצא לי לאכול שם כמה פעמים ובכל פעם דגמתי אופציות אחרות:
פעם אחת ישבתי על הבר והזמנתי סטייק בפיתה.

מיד לאחר ההתמקמות שלי קיבלתי צלוחית ובה זיתים סורים דפוקים ומלפפונים חמוצים. אמנם המלפפונים היו תעשייתיים משהו אבל הזיתים היו מעולים.

הסטייק שהגיע אחרי כמה דקות היה לא פחות ממצוין.

הסלטים שליוו את הפיתה - גם הם היו טובים מאוד.

המחיר סביר +- 50 שקלים לסטייק בפיתה.

המקום באופן כללי נקי מאוד, המלצרים יעילים ונחמדים מאוד, ובפוסט הבא אכתוב על ארוחה ליד השולחן שערכתי שם.

מומלץ בחום.

ביקורת מסעדה: הלבנונית אבו גוש

בכל שבת נוהרים מאות מאנשי עם ישראל לאבו גוש לאכול.

הנגישות של הכפר הערבי לירושלים ולתל אביב ולכל ישובי הסביבה גורמים לכל מי שמגיע מהמרכז לירושלים או מירושלים לכיוון תל אביב להיכנס לכפר הקטן.

גם הסיפורים על אנשי הכפר שסייעו במלחמת השחרור לחיילנו ולא התערבו בלחימה מוסיפים את הצידוק שהם "ערבים טובים" וששווה להיכנס לשם.

ערכנו טיול קצר באזור, בנחל יתלה, שסגור עכשיו לרגל העבודות של הרכבת...

והחלטנו לסיים בארוחת צהרים מוקדמת שם.

נכנסנו למסעדה שעושה מאמצים רבים וראויים לספק את מה שאין בכפר - חניה!.

הם הכשירו שטח מול הכניסה למסעדה ורכבים רבים יכולים לחנות שם.

המסעדה עצמה- למרות שמה- אין לה שום דבר לבנוני ממה שראיתי (יכו להיות שאני טועה... ובכל זאת אכלתי במספר מסעדות בצפון  והאוכל שם נראה לי קצת יותר קרוב לאוכל הלבנוני...).

ועכשיו למה שהזמנו:
סלו חומוס עם גרגרים - שהיה מצויין.

סלט חצילים עם עגבניות- טוב מאוד.

צלחת ציפס -היה עייף משהו... אולי בגלל כל הסועדים שהגיעו למסעדה...

סלט ירקות ערבי קצוץ- סביר ותו לא.

בנוסף קיבלנו חמוצים ופיתות דקות.

לעיקריות הזמנתי שיפוד לבבות ושיפוד פרגיות- השיפודים הגיעו באיחור מסוים, והיו פושרים מבחינת החום שלהם.

זוגתי הזמינה סטייק (60 שקלים).

כששאלה את המלצר איזה סטייק - טען: "סטייק" לא אנטריקוט או פילה -סטייק.

גם שותפתי השנייה לארוחה התלוננה על הטמפרטורה של השיפודים שלה.

בפועל זוגתי לא אחלה חצי מהסטייק שהיה מטובל מדי וקשה מדי.

אני אבחנתי את הסטייק כ"סטייק עין" (חתיכת בשר שבעבר היו מגישים בכל הסטקיות...)

קינחנו בכוסות תה ובקלאווה.

כולל שתיה הארוחה עלתה 220 שקלים - שזה די זול ודי מבהיר למה "עמישראל" בהמוניו נוהר למסעדה בכל שבת...

ועכשיו למה שקורה באופן כללי במסעדה.

המסעדה היא לא ממש מסעדה.

היא יותר סוג של מזללה זולה.

השולחן שישבנו עליו היה שולחן מתקפל שמוכרים בהום סנטר ב180 שקלים שהחיבורים שלו היו שבורים - וככה נוצרו חורים במרכז השולחן.

אין מה לדבר על מפה שתכסה את השולחן...

הצלחות היו צלחות מפלסטיק זול והכוסות היו חד פעמיות - השקופות.

בקיצור כל מה שישראלי מצוי רוצה ממסעדה- מוגש לו בחיפזון - לבוא לאכול וללכת (ולשלם כמובן).

המחיר הזול משפיע כמובן אבל שכל אחד יעשה לעצמו את השיקולים שלו.

ביקורת מסעדה: סושי מאקי מוריה חיפה

אני מביא את ביקורתו של חבר שלי למסעדה הזו.

הוא לא יכול לפרסם - אני עושה את זה עבורו:

טעמתי:
סלט פינוק – שמכיל רצועות בטטה מטוגנות, כרוב אדום, כרוב לבן, גזר ואטריות אורז, עם רוטב וייטנאמי שהיה שינוי מפתיע לעומת הסלטים ומנות הפתיחה הראשונות שמוגשות במסעדות אסייתיות אחרות, כמו קימצ'י – ירקות מוחמצים בסגנון יפני.

דים סאם במגוון טעמים שכולל : בקר, עוף ירקות כתומים, תרד ובוטנים – שהיה טעים מאוד בליווי רוטב הווייטנאמי וסויה כהה.

"סירה" שעליה מבחר נדיב של סושי, נגירי, טמפורה, עם סלמון, אבוקדו – כולם היו מצוינים והרגשתי איך הושקעה בהכנתם אהבה רבה למקצוע וכבוד רב לחומרי הגלם.

סוג'וי סלמון- נתחי סלמון עבים ויפים עם ירקות ופטריות מסוגים שונים על מצע אורז לבן- מנה טעימה גדולה ויפה.

לקינוח לקחנו את מנת הדגל בקינוחים: ופל בלגי שעליו מרוח שוקולד איכותי עם אגסים מבושלים בסאקה  (יין אורז יפני) שמעליהם הונחו בננה לוטי (בננה מטוגנת בבלילת בצק), ושמעליה אטריות אורז מטוגנות.

סיומת מעולה לארוחה מצוינת.

 חנייה בסביבה

סיכום: אחלה של מקום ואחלה של אוכל.

ביקורת בית קפה: לחם ארז - קניון שערי חדרה

למרות שאני פוקד את המקום לא מעט פעמים בשנה- לאחרונה לא יצא לי להגיד למקום, ולכן הופתעתי כשגיליתי שלפני כחודשיים נפתח לחם ארז.

באופן כללי לידיעת הקוראים - למרות שאת הרשת הקים ארז קומורובסקי- הוא כבר ממזמן לא שם ומי שרכש ממנו את הרשת ממשיך תחת אותו שם.

בגדול מדובר בבית קפה מסעדה שיש לו גם מכירה של לחמים מהמבחר שהמקום מייצר.

הזמנתי כריך טוניסאי, שאמור להיות סוג של פריקסה - אבל בלחמניה מקומית.

הלחמנייה הייתה גדולה ומלאה (אני לא יודע איזה) והכילה טונה, תפוחי אדמה מבושלים, ביצה קשה, ממרך לימון כבוש וזהו.

בנוסף קיבלתי סלט ירקות קצוץ דק וקערית זיתים שחורים וירוקים.

בגדול הכריך היה מצוין.

המחיר 38 שקלים.

לטעמי קצת גבוה- בתל אביב במחיר הזה אפשר לקבל ארוחה עיסקית שלמה הכוללת מנה בשרית ושתיה אבל ניחא. בחדרה עוד לא התרגלו לזה.

חנייה - מתחם רחב ידיים

שירות - בגלל שהם פתוחים רק חודשיים וחצי - לא הקפדתי - ויש מקום לשיפור.

אפקוד את המקום שוב בקרוב ונראה מה קרה לו.