ביקורת מופע: ספיי פסטיגל 2012

ביקורת מופע: ספיי פסטיגל 2012

קודם כל הדברים הטובים:
1. חנייה במחיר סביר לגמרי. "רק" 30 שקלים לשעתיים וחצי...
כשאני אומר סביר- זה ביחס לדברים אחרים.

2. ארגון- ארגון למופת.
עם כל הנסיון שיש למפיקי המופע- רק חסר להם שזה לא יהיה למופת.
בכל מקום יש שילוט ברור, סדרנים בכל מקום, מוכרנים - בעוד יותר כל מקום, מעגלי אבטחה מרשימים ומסודרים.

3. מכירת מרצנדייז
בצורה האגרסיבית ביותר שראיתי מעולם.
אין מה לדבר- המפיקים ממקסמים את היכולות של מכירת מרצנדייז וסחיטת קהל שבוי בצורה (אם זה לא היה פוגע בכיס האישי שלי- זה היה מאלף, אבל כיון שזה כן פגע בכיס שלי- אז זה היה מכעיס בצורה) בלתי רגילה.
נקניקיה פשוטה בלחמניה - 20 שקלים.
מארז של הפסטיגל - 89 שקלים.
טילון - 15 שקלים.
ובמילים אחרות - רק בשוד בנק מזויין היו יכולים להוציא ממני כל כך הרבה כסף תמורת כל כך מעט....
ואני לא מדבר על מחיר הכרטיס שאילולי המחיר המוזל שקיבלתי דרך קרוב משפחה שעובד באחת החברות הגדולות בארץ- לא הייתי יכול לעמוד בסכומים הללו...
ראיתי אנשים ששילמו 89 שקלים לכרטיס (דרך ידיעות אחרונות), והיו עם 4 ילדים שם - ובמילים אחרות- שילמו כמעט 450 שקלים- לא כולל את כל הדברים שפירטתי לעייל...
לא שהם חובה- אבל כשעומד מוכר מול השורה שלי ושל הבן שלי ומנפנף בטילון ובארטיקים- אפילו אני לא מצליח להתנגד בצורה רצופה...

לגופו של עניין:
מדובר הופעה שהייתי מגדיר אותה כסוג של "פול גז בניוטרל".
ולמה?
מביאים עשרות כוכבים משכבת הגיל של קהל היעד (שלפי הרכילויות גובים סכומי עתק!!), משקיעים בתלבושות ואפקטים מיוחדים (שחלקם ממש לא ברור על מה ולמה...), מביאים אתלטים מחו"ל לצורך הופעה חצי קירקסית, אבל בדבר המרכזי- עלילה- לא משקיעים כלום.
וכך נראית ההופעה באופן כללי.
העלילה נבנית בצורה טובה בהתחלה (למרות שהיא מועתקת כמעט בצורה מביכה מעלילת הסרט "קונג פו פנדה"), והולכת לאיבוד בסצנה אחרונה שבה הכל נפתר בצורה לא ברורה ופשוטה מדי.

ההברקות של השנה:

• ירון לונדון בהופעת אורח.
• אתניקס (בפלייבק מעליב...)
• מחווה (מקוצרת משהו) לחיים חפר...

לסיכום:
על פניו נראה שמדובר באירוע חובה לכל מי שיש לו קשר לאחד הוועדים הגדולים, או שיש לו הרבה כסף (כי מסתבר שהכרטיס הוא רק ההתחלה האירוע הזה שנקרא פסטיגל...).
אמנם הארגון והסדר שם למופת, אבל בגלל התוכן (העלוב וזה רק בגלל היחס לכל שאר הדברים) מי שיש לו אלטרנטיבות- עדיף לו להתרחק מהפרוייקט הזה.

ביקורת מסעדה: מסעדת סטקיית הכפר

אני לא יודע למה- אבל בשבוע הזה נתקלתי בשתי מסעדות- שלא שמעו על המחאה הציבורית.

הראשונה היא לילה מורד (ראו פוסט קודם), ועכשיו המסעדה הזו.

מסעדת סטקיית הכפר יושבת על הפינה של רחוב ויצמן עם רחוב היסמין בכ"ס.

חניה- תלוי מתי.

אבל כשהגעתי- היתה חניה קלה (שזה קודם כל אחלה).

התישבתי ליד הבר- למרות שהמסעדה היתה די ריקה- 2-3 שולחנות.

לקחתי לפתיחה מנת פטריות (סטקיה מזרחית או לא?), וקיבלתי מנה לא גדולה במיוחד (25 ש').

הביס הראשון היה מוזר- טעם הפטריות היה מאוד לא נעים בפה.

יתכן שהביס הראשון היה של פטריה מקולקלת אבל לאורך כל המנה היתה הרגשה מאוד ברורה של פיטריות משומרות.

טעם הלוואי שליווה את כל המנה היה יכול להמנע אם היו במינימום שוטפים את הפטריות לפני הבישול שלהן.

באופן אישי - אני מעדיף שהרוטב של המנה הספציפית הזו יהיה מאד סמיך, אבל פה הוא היה מאוד דליל, והבצל החיוני למנה היה מאוד מצומצם.

למנה צורפו 2 פיתות טריות וחריף.

כיון שלא אכלתי יותר מדי שם - אתייחס בצורה קצת יותר מורחבת למנה הזו - היתה לי הרגשה (ומדובר בשעות הערב) שהמנה הוכנה כלאחר יד.

לא הושקעה בה שום תושמת לב- שפכו את הפטריות למחבת, הוסיפו קצת בצל, תבלון, וחיממו את זה להרתחה.

על פניו - זה מה שצריך להיות נכון?

במקרה של מסעדת סטקיית הכפר, זה יצא פשוט לא טעים.

לעיקרית הזמנתי סטייק לבן בפיתה (45 ש').

הסטייק היה סביר ותו לא.

אולי אפילו שמנוני מדי.

הסלטים היו בסדר- סלט החצילים היה היחיד ששווה לאזכר אותו.

בתוספת פחות קולה (10 ש') הארוחה הלא ממש מדהימה הזו עלתה 80 ש' לפני טיפ.

בהתחשב בעובדה שישבתי על הבר - מחיר מופקע לכל דבר.

וזה מחזיר אותי לעניין המחאה החברתית.

בדרך כלל כשיושבים ליד הבר- החברה מאחורי הדלפק יוצרים קשר עם הלקוח (בניגוד לאלה שיושבים ליד השולחנות), ומציעים לו צ'ופרים קטנים ולא יקרים.

במסעדת סטקיית הכפר, אפילו מלפפון חמוץ או זיתים לא הציעו וממילא גם לא קיבלתי.

המחירים מצד שני היו בצד הגבוה של הסקאלה.

לפני שיצאתי, ראיתי שצלחת חמוצים עולה 3 שקלים.

אני לא יודע מה גודלה של המנה הזו אבל בלי שום קשר- לקוח שמשאיר 80 שקלים במסעדה- יכול או יותר נכון אמור לגרום לבעל המסעדה "להפסיד" 3 שקלים על קצת חמוצים...

"החזירות הכלכלית" הפעוטה הזו, תגרום לי, לא להכנס למסעדה הזו יותר.
אמנם "חסכו" עלי 3 שקלים שלמים- אבל את הארוחות הבאות שלי - אני אוכל במקומות אחרים...

סיכום: 

חניה - תלוי מתי - אבל נראה שאפשר להסתדר.

טעים? חלק כן חלק פחות. (הרבה פחות).

שווה? ממש לא.

המלצה:
לחפש מקומות אחרים.

ביקורת סרטים: ראלף ההורס

נתחיל מהמיקום.

הסינמה סיטי בראשון לציון.

אחת הבעיות אצלנו הישראלים היא שלא משנה מה קרה בעבר- אצלנו בכל שנה- אנחנו מגלים ששום דבר לא נלמד מהשנה שעברה.

ובמקרה של האחרים אדרי- שאני מעריץ את הדרך שעשו מדימונה- אבל לא הפנימו שהם היום במגרש אחר לגמרי - מאוד בעייתי מבחינתי.

כי כאמור מצד אחד אני מאוד מעריך את הדרך אבל התוצאה הסופית- בצורה פשוטה ובסיסית: על הפנים.

יש להם מתחם מצויין בראשון לציון שיש לו בעיה אחת - אחת אבל קשה מאוד: חנייה.

אין מספיק מקום לחניה- והם לא עושים שום דבר כדי לנסות לפתור את הבעייה.

או לפחות - לא נראה מאז שהמתחם נפתח שום שינוי בעניין הזה.

מה שכנראה יגרום לי לחשוב בפעם הבאה שארצה להגיע לשם אם אני ממש רוצה לעשות את זה...

בכל מקרה - עכשיו ימי חג החנוכה- וכמות הילדים (והוריהם) במתחם - פשוט עצומה.

הסרט עצמו- הוא שילוב של כמה רעיונות ישנים מעולמות האנימציה.

מדובר באחד הגיבורים (ראלף ההורס) של- "פיקס איט פיליקס" ‏("תקן את זה, פליקס"‏), משחק מחשב, די מיושן, שדי נמאס לו לגלם את הדמות של האיש הרע ומחפש לעצמו "שידרוג בתנאים".
הוא עצמו מצוייר כדמות בעלת ידיים ענקיות שתפקידה המסורתי הוא לשבור את הבית - כך שהגיבור האמיתי של המשחק, פליקס, יתקן אותו.
כיון שראלף עושה את התפקיד הכפוי עליו כבר הרבה מאוד שנים (משנות ה80)- די נמאס לו...
למרות שהוא אחת הדמויות המשמעותיות במשחק -מ"חבריו למשחק" הוא אינו מקבל יחס זהה לזה של הגיבור האמיתי של הסרט- פליקס, ומהם הוא מבין שאם לא יוכיח את עצמו כגיבור (יקבל מדליה)- ימשיך להיות דחוי על ידם.

במהלך הסרט הוא עובר למשחקים אחרים, (החיבור בין המשחקים הוא לכשלעצמו רעיון משעשע בפני עצמו - סוג של טרמינל, כשקבוצת התמיכה של הלא גיבורים/אנטי גיבורים אמנם לא היתה ברורה לילדים, אבל מאוד הצחיקה את ההורים המלווים...).

שם הוא ניתקל בדמויות ממשחקים אחרים, ועובר הרפתקאות שונות ומשונות עד שלבסוף הוא מקבל את ההכרה לה הוא שואף.
אין ספק שבסרט משולבים רעיונות מסרטים מצויירים אחרים מהסגנון של "צעצוע של סיפור".

לסיכום:
הילדים נהנו מאוד.

כרטיסים: 38 שקלים (לסרט מדובב ולא תלת מימד).

מתאים לילדים בני 8 וצפונה.

ביקורת סופגניות: רולדין

חג החנוכה כבר- והסופגניות הופיעו עוד לפניו.

בערב הראשון של החג - הזמנו את המשפחה הקרובה להדלקת נירות ואכילת סופגניות.

כמות האנשים- לא הסטרית- 6 ילדים בגילאים שונים ו7 מבוגרים.

הזמנו סופגניות מרולדין.

אני אתחיל מהסוף- המחיר מופקע.

9.5 שקלים לסופגניה מוקטנת- זה לדעתי חזירות קפיטליסטית.

לא פחות ולא יותר.

9.5 לסופגניה מוקטנת אחת?

כמה יקרות יכולות להיות התוספות שמוכנסות/נמרחות/נבזקות עליה?????

הרי אם אפשר לקנות סופגניה ב2 שקלים ופה גודלה הוא רבע!!! כמה עולה הסופגניה עצמה? חצי שקל?

איך היא מטפסת ל 9.5 שקלים?

הרי אין בסופגניה הזו 100 גרם של שוקולד, (ו100 גר שוקולד עולים 4 שקלים- במחיר רגיל בטח לא סיטונאי...)

אין פה 100 גרם של שום תוספת- ובמילים אחרות מדובר בחזירות אמיתית לשמה.

מה שמזכיר לי את הבדיחה על למה כלבים יכולים ללקק את הביצים שלהם? כי הם יכולים....

גם ברולדין - אתמול בערב היה תור של 30 מטר של לקוחות רצו את הסופגניות הללו - ולמה המחיר הוא כזה מופקע? כי הם יכולים...

לגופן של הסופגניות:

אני דגמתי את:

• סופגניות פיסטוק - טעימה מאוד. אמנם הקרם הפיסטוקים לא כל כך הזכיר פיסטוקים- אלא משהו די פושר ושללא הצבע הירוק - יכל להיות בקלות כל טעם אחר.

• קרם פאטיסייר - ראו את ההערה הקודמת שלי.

• קרם ברולה- שלמעט כיפת הקרמל שהיתה מעליה - לא היתה מקבלת ממני שום הערה מעבר להערות הקודמות שלי.

הזמנו עוד סוגים שונים ואחרים של סופגניות אבל העלות הקלורית של הסופגניות הללו (בממוצע 260-280 קלוריות לסופגניה קטנה) מנעו ממני לטעום את השאר.

סיכום:
סופגניות טעימות מאוד, למרות שבעיקר בסופגניות הנחשבות יותר- הטעם פחות ממוקד מאחת לשניה.

המחיר - מופקע.

המלצה- שכל אחד יעשה לעצמו את חשבון הנפש (והארנק) של עצמו.

ביקורת מסעדה: לילה מורד

טוב...

אז ככה.

לא הייתי מוכן לענין אבל מי שלא מכיר- מדובר בטאפס בר בסגנון מעורב, שבאמצע הלילה- מופיעה בו רקדנית בטן...

המקום עצמו ממוקם ברחוב הרצל 4 בתל אביב- מה שמראש מוגדר כחנייה זוועה.

המסעדה יושבת על הרחוב עצמו, ומעוצבת בצורה סבירה ותו לא.

אחד הדברים שתפסו לי את העין (- ואין לי מושג למה-) הוא הנחת צלחות מזכוכית מול כל כיסא - סוג של זכרון מחדר אוכל קיבוצי משהו- אבל כאמור- יתכן שזה רק אני.

האוכל מורכב מכמה סוגים של מנות: טאפס- מנות קטנות- שהן באמת קטנות, אבל המחיר שלהן- ממש לא כזה...

דגמנו:

• סלסלת לחם הבית (18 ש')
  לטעמי מחיר מופקע לכמה פרוסות לחם צימוקים - שלא היו מיוחדות או טעימות במיוחד- אלא נקנו בצהרים במאפריה ליד...
• החריף של אמא (17 ש')
  הברקה: 3 סוגים של חריף. (עדיין לא מצדיק מחיר כזה גבוה לצלוחית קטנטנה...)
• מיקס זיתים מתובלים (14 ש')
  אין מה להגיד על המנה הזו.
• טחינה יונה (17 ש')
  עוד דוגמה למחיר מופקע לטחינה שקנו בסופר...
• קרפציו חצילים (32 ש')
  המנ עצמה היתה טובה - אבל המחיר... אוי המחיר....
• פשוט ציפס (22 ש')
  אני חושב שמדובר במנת הציפס היקרה ביותר שאכלתי- מדובר ב5-7 חתיכות של פלחי תפוחי אדמה, לא מקולפים, שטבעו בשמן... המחיר מדבר בעד עצמו.
• פלאפל גרי מולט (32 ש')
  המנה היחידה שאולי שווה את ערך המרכיבים שבה (וגם על זה יש עוד על מה להתווכח), שכוללת פלאפל שמעורב בדג.
  המנה עצמה היתה טעימה.
• בקלוואה טלה (32 ש')
  המנה היחידה בתפריט הטאפאז שהיתה שווה את המחיר שלה: הברקה וביצוע מצויין של המנה.
• איקרה (22 ש')
  עוד מנה סתמית במחיר מופקע.
• קרפציו בקר (32 ש')
  לצערי - לא טעמתי- אתם תשפטו.
• ארטישוק ואבוקדו (32 ש')
  הארטישוק התגלה כארטישוק ירושלמי- אני אישית לא התחברתי.
  המחיר עדיין משקף רמת מחירים גבוהה שלא מצדיקה את עצמה.

כמו שניתן להבין- מדובר במחירים (שלטעמי לפחות) מופקעים לחלוטין.

הן בכמות, הן בהיצע, והן בביצוע (על 3 כפות של טחינה היונה אני צריך לשלם מחיר של 3 קופסאות???)
למה זה מרגיז אותי? כיון שמדובר בצלוחיות קטנטנות - שמכילות מנות שמספיקות בקושי לאדם אחד. (ראו לעיל את מנת הציפס...) אבל התמחור של רוב הצלחות - הוא כשל ארוחה עיסקית של מסעדות ברחוב הברזל...

הקטע של המסעדה הוא של הופעת הרקדנית בטן- שגם אליו לא ממש התחברתי- למרות שהנשים בשולחן מאוד אהבו אותו.

אגב- גם מחירי האלכוהול פה לא בדיוק זול או מדהים...

סיכום:
בשביל הופעה של רקדנית בטן שהסתובבה ליד השולחן שלנו בדיוק 2 דקות, קיבלנו ארוחה- שלפחות את רובה אני והבן שלי (בן 10) היינו יכולים להפיק בבית בערך ב10% מעלות הארוחה...

בקיצור:
חנייה- זוועה.

אוכל - לא מדהים. (טחינה "היונה"??? מה נסגר איתכם שם??)

מחירים - מוגזמים לגמרי.

מומלץ?

לא ממש- אלא אם אתם פולנים שלא ראו בחיים שלהם רקדנית בטן...

ביקורת: פלאפל גולני עפולה

כחייל בגולני (משהו שקרה לפני 20-25 שנים), גם אני לא יכול לשכוח את הפלאפל הזה.

רק שכשביקרתי בו לאחרונה- לא הצלחתי להזכר למה.

שטחי האיסוף שלנו היו מרוחקים ממנו, ובימי שישי כשיצאנו הביתה, העדפתי (למיטב זכרוני הרעוע...) לנסוע ישר לשניצלים של אמא.

אבל איכשהו - אני חושב שביקרתי שם בעבר - והפעם כשחזרתי מהצפון שעה סבירה- החלטתי לחדש את ההכרות.

כל המתחם שסביב החנות כולל מוצרים משלימים ומתחרים (פלאפליות מתחרות, שווארמה, פיצוחים, משקאות טבעיים ועוד).

לא נכנעתי לקריאות של המוכרים מהדוכנים האחרים ו"חתרתי למגע" עם פלאפל גולני.

בקיצור המנה כוללת כדורים + ציפס + סלט.

בפריפריה מגוון של גדול של סלטים ותוספות: החל מטחינה, סלט ערבי, חצילים מוחמצים (תעשייתיים), זיתים מצויינים, צנוניות, כרוב כבוש (שלאחרונה אני לא מוצא אותו בדוכני הפלאפל וחבל), סלטי כרוב שונים ועוד.

היתרון הגדול של המקום הוא התחלופה במהירה בגלל כמות הסועדים במקום.

מחיר: מנת פלאפל 18 שקלים.

סיכום: 

נקיון - האוכל עצמו נקי אבל ראיתי הרבה יותר מקומות נקיים הרבה יותר.

חניה- בסביבה (חלק בחינם וחלק בתשלום)

תוספות- כמה שתרצו.

מחיר - סביר לגמרי.

פלאפל גולני

הנשיא ויצמן 6 

עפולה

המפץ הגדול - יס

אין ספק שמדובר בסידרה המצחיקה ביותר היום שמשודרת זו העונה החמישית בלווין.

וברמה מסויימת היא התגלגלות או סדרת ההמשך של "חברים" המוצלחת, (שמשודרת ונטחנת בשידורים חוזרים אינסופיים.)

מדובר ב6 דמויות של קבוצת חברים (שרובם עובדים כפיזיקאים במכון הטכנולוגי של קליפורניה):

• שלדון קופר, העוסק בפיזיקה תאורטית, ונחשב (לפחות בעיני עצמו) ל"מאור הגולה" הנוצרי.
  שלדון יליד טקסס התחנך על ברכי אמו האדוקה, שהיתה צריכה לקחת אותו למבדקים באוניברסיטה והסתפקה במבחן פשוט וזול יותר שהוכיח שהוא גאון...
  שלדון מציג את בעיית ילדי תסמונת האספרגר בצורה הקיצונית ביותר - אינו מבין מהם סרקזם, או הומור, ומתייחס לכל דבר ברצינות תהומית.
• לאונרד הופסטטר, העוסק בפיזיקה ניסויית, הוא שותפו של שלדון קופר לדירה ועוסק במחקר בליזרים חזקים (הצליח להסיר שיער ממרחק של כמה קילומטרים...), אימו היא פסיכולוגית מפורסמת בעלת מאפיינים הדומים לאלו של שלדון קופר...
• ראג'ש קוטרפאלי -אסטרופיזיקאי בעל תעודת שהיה זמנית בארה"ב, שחי בדירה אחרת.
• הווארד וולוויץ, (היהודי שבחבורה) מהנדס בעל תואר שני, שהתקבל לתוכנית החלל האמריקאית וטס לחלל.
  הווארד גר עם אמו (שמעולם לא נראתה והמתקשרת איתו בצעקות).
• איימי פארה פאולר - ביולוגית מצטיינת העובדת גם היא במכון- מעין בבואה נשית של שלדון קופר.
  איימי הופכת להיות חברתו של שלדון- לא לאחר שהחתים אותה על חוזה מחייב בעניין- מה שגורם לנהול מו"מ בינם לגבי מהות החברות וההטבות הנגזרות מכך.
  החבורה הציבה את הדרישות/תכונות של שלדון באתר הכרויות וההתאמה שיצאה מכך היא שכך נכנסה איימי לסדרה...
• ברנדט רוסטנקובסקי- בת זוגו של הווארד, שמתחתנת איתו בסוף העונה הרביעית.
  גם היא מדענית, בעלת קול ציצני וחזה גדול.
• פני, היא שכנתם לקומה, עובדת כמלצרית השואפת להיות שחקנית מפורסמת.

החבורה עם דמויות משנה מעטות מציגות את הווי חייהם של מדענים "גיקים" בארה"ב כשתסמונת האספרגר של שלדון קופר- מעיבה על כל פרק ופרק.

חוסר ההבנה הבסיסי שלו את הקשרים והיחסים החברתים מציג אותו למרות מנת המשכל הגבוהה שלו (מעל 183) באור משעשע.

לנארד (שגם לו מנת משכל של 173) מצד שני, שכל כך רוצה להיות נורמלי (מה זה נורמלי - היא כבר שאלה אחרת...) גורם לעצמו להכנס למקומות משעשעים ונגרר אחרי שלדון למצבים קומיים רצופים.

הקשר בין ראג'ש (שאינו יכול לדבר עם נשים אלא אם כן השתכר מעט קודם) עם הווארד נע על גבול החוויה ההומואית ומשעשע אף הוא.

מערכות היחסים של הערכה/ביטול העולות ויורדות בין הדמויות, מציגות באור מביך את מה שקורה בזירה האקדמית במכונים גבוהים בארה"ב.

נושאים שהקשורים לאמת, חברות, אהבה, כבוד והרדיפה אחריו (המתבטא בבחירת המשרדים, שימוש במכשור מתקדם, קבלת פרסים, ומתן הרצאות אורח במוסדות שונים וכדו') מקבלים נופך משעשע על רקע הדמויות.

מהצד הנורמלי של המשוואה יש את שכנתם - פני (שאיש אינו יודע את שם משפחתה...) שלנארד מנסה לאורך עונות שלמות להגיע איתה לחברות אמיתית (למרות שהם מנהלים יחסי חברות עם עליות ומורדות תכופים).

הסדרה נוצרה והופקה על ידי צ'אק לורי (שני גברים וחצי) וביל פראדי, בחברת האחים וורנר.

מומלצת בחום.