יום ראשון, 13 בספטמבר 2009

הבוחשות בקדירה- קיבוץ אייל

אתמול, בשבת אחרי הצהרים- או יותר נכון בין הערביים, נשלחתי בדין התנועה לקיבוץ אייל.
האירוע - אין לי מושג.
אבל נאמר לי שיהיה אוכל טוב ויינות טובים.
אמרו - נסענו.

מה היה?
אז ככה:
1. הבוחשות בקדירה
2. יינות של יקב ססלוב
3. יינות של יקב
4. לחמים המיוצרים על ידי מישהי- אני אברר מה שמה.

טוב,
את יקבי ססלוב- לא צריך להזכיר- אני טעמתי את הגוורצטרמינר ולמעט העלות הגבוהה של הטעימה הזו (25 ש"ח +כוס) אין תלונות.
יין מצויין- אבל ססלוב לא צריכים אותי כדי לקדם לעצמם את המכירות.

ברשותכם אתרכז בדבר שלשמו התכנסתי שם- הבוחשות בקדירה.
מדובר ב2-3 בחורות צעירות ונחמדות מאוד המכינות אוכל- שלא נתקלים בו בכל מקום.



עכשו צריך לתת הקדמה:
במדינת ישראל כשמדברים על פאסט פוד- אוכל מהיר ישר קופצת לעין הM של מקדונלדס, מיד אחר כך נזכרים בפלאפל שווארמה ואם ממש מתאמצים אז נזכרים גם בבורגר ראנץ.
במדינות אחרות המבחר הזה שונה לחלוטין.
בניו יורק האוכל הסיני והאסייתי - נפוץ כמעט כמו המקדונלדס....
אלא מה?
האוכל הסיני נחשב למזון נחות רק בגלל המחיר.
אוכל סיני מבושל או יותר נכון מוקפץ מספר שניות על אש מאוד גבוהה- ולכן הוא שומר על הערכים התזונתיים שלו- כלומר מדובר באוכל בריא מאוד.
ואם מדובר באוכל מדוכן ברחוב- הוא בדרך כלל  יהיה גם מאוד זול.

בטיול שערכתי לפני מספר שנים במזרח- זה בא לידי ביטוי בצורה מאוד ברורה:
בתחנות  העצירה של האוטובוסים היו דוכנים שברגע שהאוטובוס עצר  - הדליקו את האש של הווק.
ברגע שהאוטובוס עזבֹ - סגרו את הברז של הגז.
מיותר לציין שהאוכל היה כמובן זול מאוד.



הבעיה של האוכל הזה במקומותינו היא העלות.
הבנות של "הבוחשות בקדירה"  (טליה תדהר-צפרוני וענת הרנוי) סיפקו מזון טעים, טרי, ומפתיע מבחינת המחירים הזולים במיוחד:
התפריט: ספריבס, נקניקיות, כנפיים או שרימפס בתוספת ציפס (שהיה קצת פחות מוצלח בגלל שימוש בכלים רבים מידי - עד להגשה עצמה או מה שנקרא היום "צילחות"...)
אני טעמתי את הספריבס  (2 מנות שונות) שהיה מצוין: עסיסי, נימוח וטפטף לי על החולצה.... (אשתי טוענת שזו ההוכחה האולטימטיבית לכך שנהנתי....)
הנקניקיות הוכנו על הפלאנצ'ה והיו מצוינות- אין לי ואף פעם לא היו לי טענות למזרע ולספקי הבשר שלהם.
פוקאצה שהוכנה והוגשה "על יד" הייתה טובה מאוד, אוורירית ומטובלת ביד מנוסה בשמן זית איכותי.

וזה מחזיר אותי לשאלה:
למה (לכל הרוחות והשדים) אפשר למכור (-ואני מאמין שגם להרוויח) מנת ספייריבס בתוספת פחמימה טובה  ביותר מ 20 שקלים????
בשאר המסעדות ומקומות המוכרים אוכל ברחבי המדינה- המנה הזו לא מתחילה בפחות מ60 שקלים. למה???? מה ההבדל????



הנה דוגמה למנה טעימה, איכותית ומשביעה ב 20 ש"ח.

ועכשו שיבואו כל דוכני הפלאפל ויסבירו לי איך מנת הפלאפל שלהם עולה 15/17 שקלים??? הרי פלאפל לא מכיל לא בשר ולא גבינה!!!
אני מכיר את החשבון שכולם עושים: שליש עלות המנה, שליש הוצאות קבועות, ושליש רווח.
אבל בחייאת??? בשר הרבה יותר יקר. אז איך זה עולה כמעט אותו דבר?
תשובה בסגנון של: זו "חזירות" תעליב את החזירים שמהם יצאו הספריבס והנקניקיות....

בדוכן נוסף של המבשלות בקדירה טעמנו גם מהויניגרט הדרים שהיה בעל גוף ונוכחות רבה, ויניגרט פרות יער - שהיה עדין ומצוין, וגם את ריבת הבצל ותאנים (שאין לנו ספק שתהיה מצוינת עם פאטה כבד כפרי).

מאפיין נוסף של תרבות "החזירות הקפיטליסטית" היא ההסתמכות על התחלופה של העוברים ושבים - ככה שאם הם (החזירים הקפיטליסטים) מוכרים חרא של אוכל- במובן המסריח של המילים, זה לא כל כך מעניין אותם- ממילא אותם עוברים ושבים לא יחזרו לדוכן שלהם.
ה"מבשלות בקדירה" מצליחות ומוכיחות שכן אפשר לעשות את זה אחרת- מצד אחד להכין אוכל טעים (במיוחד)- ומצד שני למכור אותו במחיר השווה לכל נפש.

אהבתי.

אין תגובות:

פרסום תגובה